ע"א 7803/13 אברהם שטיגליץ נ. יצחק וכטל

לפניי בקשה מטעם המשיבים לסילוק הערעור על-הסף.

הערעור נסב על החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.9.2013, בעניין בקשתו של המערער לאשר לו שכר חודשי בגין ניהולו את החברה נשוא ההליך. בקצרה יוסבר, כי ההליך בבית המשפט קמא נפתח כתובענה שהגישו המשיבים להסרת קיפוח, זאת על רקע סכסוך שנתגלע בינם לבין המערער בקשר לחברה שבעלי מניותיה היו המערער ואביהם המנוח של המשיבים. במסגרת ההליך, כך עולה מן החומר שלפניי, נתגבשה הסכמה עקרונית לצעוד בכיוון של היפרדות עסקית, ולצורך כך מונה רואה חשבון, שתפקידו להעריך את שווי החברה. בשלב מסוים הגיש המערער לבית המשפט בקשה לקבלת שכר חודשי עבור פעילותו בחברה, זאת במהלך תקופת הביניים. בהחלטתו מיום 21.9.2013 ניתח בית המשפט את ההסכמות הדיוניות שגובשו במסגרת ההליך, אשר נועדו לאפשר את התנהלות החברה בתקופת הביניים, ומצא כי אלה אינן מזכות את המערער 1 בתשלום שכר חודשי. עם זאת, בית המשפט הבהיר כי אין בהחלטתו כדי למנוע התחשבנות בעניין זה בתום תקופת הביניים, וכי בבוא העת יוכל נושא זה להתברר לפני הפוסק.

ביום 17.11.2013 הוגש הערעור. יצוין, כי עובר להגשת הערעור, ביום 17.10.2013, הגיש המערער (יחד עם בנו, שהיה גם הוא צד להליך בבית המשפט קמא, אך משום-מה שמו נפקד מן ההליך שבכותרת, בניגוד להוראות הדין), בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור (בש"א 7016/13). כבוד הרשמת ל' בנמלך נענתה לבקשה באופן חלקי ואפשרה להגיש את ההליך תוך 7 ימים. אלא שבסופו של דבר לא הוגשה בקשת רשות ערעור במועד שנקצב בבש"א 7016/13, אלא הוגש ערעור בזכות במועד מאוחר יותר. השתלשלות זו לא צוינה בהודעת הערעור.

כאמור, לפניי מונחת בקשתם של המשיבים לסילוק הערעור על-הסף. המשיבים גורסים כי החלטת בית המשפט המחוזי היא בגדר "החלטה אחרת", ועל כן הערעור על החלטה זו טעות רשות. בהקשר זה טוענים המשיבים כי החלטת בית המשפט ניתנה במסגרת הליך ביניים, ואין עניינה באחד מן הסעדים העיקריים שנתבקשו במגרת ההליך, מה גם שההחלטה אינה סותמת את הגולל על איזו מזכויות הצדדים. עוד מזכירים המשיבים, כי היה זה המערער שביקש ארכה להגשת בקשת רשות ערעור – עובדה שבחוסר תום-לב הוא נמנע מלציין בערעורו – ועל כן, כך לשיטתם, מוש תק הוא מלטעון כעת שנתונה זו זכות ערעור.

המערער בתגובתו מכחיש את הטענה בדבר התנהלות שלא בתום-לב, ומסביר כי בעת שהכין את בקשת רשות הערעור בא לכלל מסקנה "כי לא מן הנמנע שיש להשקיף על החלטתו של בימ"ש קמא דווקא כ'פסק דין' ולא כ'החלטה אחרת' כפי שסבר תחילה". לפיכך, וכדי שלא להיקלע למצב שבו יחמיץ את האפשרות לערער על ההחלטה, בחר להגיש כעת הליך של ערעור. לדעת המערער, הסיווג הנכון של ההחלטה אינו נקבע לפי מה שחשב בשעתו המערער, אלא לפי בחינת ההחלטה בראי המבחנים שנקבעו לעניין זה בפסיקה. החלטתו של בית המשפט קמא – כך טוען המערער – הכריעה סופית במחלוקת לגבי פרשנות ההסדר הדיוני בעניין שכרו החודשי, ולכן יש להשקיף על ההחלטה כ"פסק-דין", זאת על אף שההליך טרם הסתיים.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, לאמור: יש למחוק את הערעור על-הסף. לאור מסקנתי זו, לא ראיתי מקום וצורך במתן רשות למשיבים להשיב לתגובת המערער, כפי שביקשו.

אקדים ואומר, כי לגישתי יש טעם לפגם בהתנהלותו הדיונית של המערער, גם אם אין הדבר נובע מחוסר תום-לב. אולם, מכיוון שמקובלת עליי טענתו של המערער כי הסיווג הנכון של החלטת בית המשפט קמא צריך להיבחן לגופם של דברים ועל-פי המבחנים הנוהגים בכגון דא (ולא מכוח השתק למשל), אדרש ראשית לסוגיית מהות ההחלטה ואופן הערעור עליה. לאחר-מכן, אייחד מספר מילים לנושא ההתנהלות הדיונית.

החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 21.9.2013 היא בבחינת "החלטה אחרת". מדובר בהחלטת ביניים – בהליך שטרם בא אל סיומו – הנוגעת לזכותו של המערער, לפי הסדר דיוני שגובש קודם לכן במסגרת ההליך, לקבל שכר חודשי "בתקופת הביניים" שבה מתקיימת הערכת השווי. אין ספק כי לא מדובר בהחלטה אשר "סוגרת את תיק המשפט" באופן פורמאלי, וגם באספקלריה של מבחן הסעד אין לזהות בהחלטה את אותה "סופיות" המקנה להחלטה שיפוטית משקל סגולי של פסק-דין. בהקשר זה ראוי לחזור ולהדגיש, כי בית המשפט השיב לשאלה "המצומצמת" (כלשונו) שהונחה לפניו על-פי פרשנות ההסדר הדיוני שגובש במסגרת ההליך, תוך שבית המשפט מדגיש כי לא נסתם הגולל על הנושא באופן כללי.

ראוי להעיר כאן הערה כללית. "החלטות אחרות" מכריעות לעיתים קרובות במחלוקות בין הצדדים. לעיתים יש בהכרעה כדי להשפיע על זכויות בעלי-הדין, ואין הכוונה רק לזכויות דיוניות. יותר מכך, ישנן "החלטות אחרות" – כגון החלטה בעניין סעד זמני – המשפיעות על המציאות (להבדיל מהשפעה על אופן ההתנהלות של ההליך המשפטי גרידא), באופן שבעתיד עשוי להיות בלתי-אפשרי, או קשה במיוחד, להשיב את המצב לקדמותו (ראו לעניין זה גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71, 81 (2006)). אולם, אין בכל אלה כדי להקנות להחלטה מעמד של "פסק-דין", כל עוד לא מתקיימת בה תכונת הסופיות מבחינה פורמאלית. בענייננו, כאמור, החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה נושאת בחובה את התכונה הזו, שכן גם אם בית המשפט הכריע במחלוקת מסוימת בין הצדדים, כדברי המערער, הרי שאין בהכרעה זו כדי לסגור את התיק או לסיים את הדיון בסעד מסוים שהתבקש בתביעה.

המסקנה ברורה אפוא – דין ההליך שבכותרת, ערעור בזכות, להימחק על-הסף.

עם זאת, בטרם חתימה אני מוצא לנכון להתייחס להתנהלות הדיונית של המערער. לא אחת צוין, כי במקום שבו בעל-דין מצוי בספק ממשי לגבי סיווגה הנכון של החלטה שיפוטית (פסק-דין או "החלטה אחרת"), הפתרון העדיף בדרך-כלל הוא להגיש בקשת רשות ערעור, ולבקש כי בית המשפט יעשה שי מוש בסמכות המסורה לו בתקנות 410 או 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ראו למשל ע"א 5260/11 בן עזר נ' א.בן עזר ובניו בע"מ (2.10.2011)). בענייננו, המערער סבר מלכתחילה כי עליו להגיש בקשת רשות ערעור – ואף ביקש ארכה לעשות זאת – ומתגובתו לבקשה שלפניי עולה כי גם כאשר הגיש את הליך הערעור היה בליבו, לכל הפחות, ספק אם עומדת לו זכות ערעור. כאמור, המערער טוען כי פעל בתום-לב, וכי בכל מקרה המשיבים יכולים תמיד לבקש למחוק את הערעור, כפי שאכן עשו. בעיני, ספק אם ראוי שבעל-דין יגיש ערעור "מתוך ספק" (במקום בקשת רשות ערעור), אך אם הוא בכל זאת עושה כן, והצד שכנגד מגיש בקשה מוצדקת לסילוק על-הסף, הרי שמגיש הערעור צפוי לשאת בתוצאות הדיוניות המתבקשות, לרבות פסיקת הוצאות. כך באופן כללי; ובמקרה שלפניי, שבו המערער הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, ובית המשפט קצב את המועד להגשת הליך כזה, בוודאי ראוי היה שהמערער לכל הפחות יתייחס לעובדה זו בפתח ערעורו, ויסביר מדוע מצא לנכון להגיש בסופו של דבר הליך של ערעור (וזאת לאחר המועד שקצב בית המשפט).

ובשולי הדברים: מסעיף 2(ג) לתגובה משתמע לכאורה כי הדילמה שהייתה מונחת לפני המערער היא אם להגיש ערעור בזכות מיד או בסוף ההליך, והוא בחר להגישוֹ זה עתה כדי למנוע מצב שבו יעמוד בסופו של יום מול שוקת שבורה (שכן יתברר כי ההחלטה מיום 21.9.2013 היא פסק-דין, שהפך בינתיים חלוט). אולם, טיעון זה אינו כה משכנע במקרה זה, שהרי הייתה למערער האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור, כפי שביקש לעשות (בש"א 7016/13) וכפי שלדבריו נערך לעשות (ראו סעיף 2(ב) לתגובה), ואם היה פועל כך, הסיכון הנטען היה "מנוטרל" (אזכיר שוב את תקנה 410א, המאפשרת להמיר בקשת רשות ערעור שהוגשה בטעות להליך של ערעור).

סוף דבר: הערעור נמחק. המערער יישא בהוצאות הצד שכנגד בגין הבקשה שלפניי בסך של 4,000 ₪.