ע"א 7903/02 שלמה ערד נ. ז'אק אבן

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

פסק הדין נשוא הבקשה ניתן ביום 21.7.02. הבקשה שבפניי הוגשה ביום 17.9.02. עולה ממנה, כי המבקש ניסה לעתור לקבלת דיון נוסף ביום 12.9.02, אך נענה בידי המזכירות כי בקשתו נגועה באיחור. לטענת המבקש, סבר כי הפגרה חלה על בקשתו, ועל כן המועד האחרון להגשת העתירה לדיון נוסף הוא ביום 15.9.02. טענתו היא, כי טעה לעניין זה טעות בדין, אשר מצדיקה כי תינתן לו ארכה לצורך הגשת העתירה לדיון נוסף. הוא מפנה לעניין זה להחלטת כב' הרשם אוקון בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון , פ"ד נד(4) 702.

המועד להגשת עתירה לדיון נוסף הוא קצר, חמישה עשר ימים לאחר מתן פסק הדין. תחילת מירוץ המועדים נקבעה, באופן חריג, ליום מתן פסק הדין, ולא ליום המצאתו. בדין נקבעה דרישה לקיומו של טעם מיוחד לשם הארכתו של מועד זה (ראו תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984). דרישה זו נתפרשה בקפדנות, על רקע האינטרס בסופיות ההליכים בדיון נוסף (ראו המ' 589/68 אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב(2) 699, 700). חרף גישה יסודית זו, בענין אהרון הנ"ל הוכרה טעות דומה בדין לעניין מועדי הפגרה, אשר גרמה לאיחור בנקיטת הליך, כטעם מיוחד למתן ארכה לצורך הגשת עתירה לדיון נוסף. עם זאת, לא נקבע לעניין זה כלל גורף. בהחלטתו בעניין אהרון הנ"ל שקל בית המשפט גם את הצורך בהגנה על ציפיותיו והסתמכותו של בעל הדין שכנגד, כמו גם את קשייו של בעל הדין המבקש בקבלת ייצוג משפטי מאת הלישכה לסיוע משפטי.

במקרה שבפניי קיימים היבטים, הפועלים כנגד היעתרות לבקשה. המבקש הוא עורך דין. הוא מיוצג על ידי עורך דין, והיה מיוצג גם בהליך נשוא הבקשה שבפניי. ההלכה לעניין אי הבאת ימי הפגרה בחשבון בעתירה לדיון נוסף אינה הלכה חדשה, וגם בפרשת אהרון חזר בית המשפט עליה. זאת ועוד, לכאורה המשיב 1 היה רשאי להניח, בחלוף המועד להגשת עתירה לדיון נוסף, כי לא יוטרד עוד בהליך תקיפה של פסק הדין.

כנגד שיקולים אלה טוען המבקש, כי במהלך מגעים בין הצדדים בעקבות מתן פסק הדין בערעור עשה המבקש מצג בפניי המשיב, בדבר קיומה של אפשרות כי יגיש עתירה לדיון נוסף. קיימת אי בהירות ביחס לתוכנו המדוייק של מצג זה, ומה גם שבמקביל לעשיתו ניהלו הצדדים מו"מ בדבר אופן ביצוע פסק הדין נשוא הדיון הנוסף. המשיב טוען כי היה ברור לו, שבמועדים בהם נעשו המצגים האמורים חלף לו המועד להגשת העתירה לדיון נוסף. מכל מקום, בלא קשר לתוכנם של מגעים אלה, עצם קיומם נוטה להקהות את רישומו של מצג בדבר כוונה להגיש עתירה לדיון נוסף.

במצב זה, אין בפניי תשתית מספקת, אשר על יסודה אוכל לקבוע כי נשללה ציפייתו של המשיב לכך שההליכים המשפטיים בעניין הגיעו לסיומם. ממכלול החומר עולה, כי המשיב פיתח ציפיה, אשר היה רשאי לפתח, לסיום ההליכים. בחלוף פרק זמן ניכר מן המועד החוקי האחרון להגשת עתירה לדיון נוסף, יש לציפיה זו משקל ניכר, הפועל כנגד היעתרות לבקשה. אכן, במצב זה, איני יכול לקבוע כי התלוו לטעותו של המבקש – אשר ספק רב אם הייתה טעות סבירה בנסיבות העניין - נסיבות כגון אלה שעלו בפרשת אהרון

הנ"ל, ואשר עשויות להצדיק הכרה בטעותו של המבקש, ושל בא כוחו, כטעות אופרטיבית המצדיקה מתן ארכה לצורך הגשת עתירה לדיון נוסף.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.