ע"א 7916/13 ג'ונתן ג'אביט נ. עו"ד ורו"ח סיגל רוזן רכב

1.

מונחת לפני בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (פש"ר 48555-05-13, כב' השופט א' שילה ).

2.

במהלך שנת 2013 נקלעה קבוצת בטר פלייס להליכי פירוק, ומונו לה מנהלים מיוחדים (משיב 1). ביולי 2013 אישר בית המשפט המחוזי הסכם, לפיו תרכוש משיבה 2 (להלן: גרין) את נכסי בטר פלייס (להלן: הסכם המכירה). בהמשך העניק המבקש לגרין הלוואה בסך 2 מיליון ₪, וכנגד זאת שעבדה גרין לטובת המבקש מאה מכלי הרכב של בטר פלייס.

באוגוסט 2013 בוטל הסכם המכירה של גרין. לאחר הביטול הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה להורות למנהלים המיוחדים של בטר פלייס להשיב לו את סכום ההלוואה שהעמיד לגרין, וכן להימנע מלעשות כל דיספוזיציה בכלי הרכב המשועבדים. הבקשה נדחתה. בית המשפט המחוזי קבע כי, על פי הסכם המכירה, הבעלות על נכסי בטר פלייס – לרבות כלי הרכב של הקבוצה - אמורה הייתה לעבור לידי גרין רק לאחר שזו תשלם את מלוא התמורה. מאחר שגרין לא שילמה את התמורה - כלי הרכב לא עברו לבעלותה, וממילא לא היה בכוחה לשעבדם לטובת המבקש. הובהר בנוסף כי המבקש נהג בחוסר תום לב, ולפיכך אין הוא נכנס בגדרי תקנת השוק הקבועה בסעיף 5 ל חוק המשכון , התשכ"ז-1967.

3.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית משפט זה. יחד עם הערעור הונחה בפניי הבקשה למתן סעד זמני, שעניינה להורות למנהלים המיוחדים להחזיק בנאמנות כל תמורה שתתקבל ממכירת כלי הרכב של בטר פלייס, וזאת עד לסכום של 2.2 מיליון ₪ (ההלוואה שהעניק המבקש לגרין בתוספת ריבית). יצוין כי מהחומר עולה שצי הרכב של בטר פלייס – לרבות מאה כלי הרכב שהמבקש טוען כי שועבדו לטובתו - נמכר בינתיים לצדדים שלישיים.

בבקשה נטען כי סיכויי הערעור הינם טובים, וכי פרשנותו של בית המשפט המחוזי להסכם המכירה - לפיה הבעלות על כלי הרכב תעבור לידי גרין רק לאחר תשלום מלוא התמורה - הינה שגויה. המבקש מוסיף כי הוא פעל בתום לב, כאשר הסתמך על בדיקות שנעשו בידי בא כוחו והשתכנע כי שעבוד כלי הרכב הינו בר-תוקף. באשר למאזן הנוחות, המבקש טוען כי אם לא יינתן הסעד הזמני - כספי התמורה ממכירת כלי הרכב עלולים להיות מחולקים לנושיה של בטר פלייס, באופן שיקשה עליו לגבות את חובו אפילו אם יתקבל ערעורו.

המשיבים מתנגדים לבקשה למתן סעד זמני. לגישתם, הפרשנות שמציע המבקש להסכם המכירה - כאילו הבעלות על כלי הרכב עברה לגרין עוד בטרם ששילמה את כל התמורה - איננה סבירה. באשר לתקנת השוק (סעיף 5 לחוק המשכון), הוזכר כי על פי קביעת בית המשפט המחוזי - המבקש לא פעל בתום לב. באשר למאזן הנוחות, סבורים המשיבים כי טרם הגיעה העת לחלוקת דיבידנדים מקופת הפירוק, וכאשר תגיע השעה - יוכל המבקש לשטוח את טענותיו בסוגיה בפני בית המשפט המוסמך.

4.

עיון בבקשה ובהודעת הערעור מלמד כי בלב המחלוקת בין הצדדים עומדות בעיקר שתי שאלות: פרשנותו של הסכם המכירה, ותחולת סעיף 5 לחוק המשכון. על פני הדברים, ומבלי להכריע בשאלות שהועלו, אינני סבור כי סיכויי הערעור בנקודות אלו הם גבוהים במידה שתצדיק מתן סעד זמני כמבוקש.

באשר להסכם המכירה עליו חתמה גרין, סעיף 6(ג) להסכם מורה כי "בכפוף להעברת מלוא התמורה, התמלוגים והביטחונות, כל זכות ו/או חבות ו/או התחייבות של החברות ביחס לממכר... יחולו לטובת או לחובת הח"מ בלבד". מכאן עולה, לכאורה, שעל פי ההסכם תעבורנה זכויות הבעלות ברכבי קבוצת בטר פלייס ("כל זכות של החברות ביחס לממכר") לידי גרין רק לאחר העברת מלוא התמורה המוסכמת ("בכפוף להעברת מלוא התמורה"). כאמור, אין חולק על כך שגרין לא העבירה את מלוא התמורה. צירוף עובדה זו עם לשונו הפשוטה של סעיף 6(ג) מלמד לכאורה, ושוב: מבלי לקבוע מסמרות, כי בעת יצירת השעבוד לטובת המבקש – לא היו בידי גרין זכויות הבעלות בכלי הרכב.

באשר לתקנת השוק (סעיף 5 לחוק המשכון), אחד מן התנאים הקבועים בחוק הוא תום-ליבו של מי שהמשכון נרשם לזכותו ("הנושה"). בנקודה זו נטושה מחלוקת בין הצדדים, ועל פני הדברים נראה כי התמונה איננה חד-משמעית. למשל, יש בחומר שלפניי כדי ללמד לכאורה על כך שהמבקש ביצע בדיקות טרם שהעניק הלוואה לגרין בתמורה לשעבוד הרכבים, באופן שיש בו כדי להעיד – לפחות על פני הדברים – על מידת תום ליבו של המבקש. אולם בד בבד, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, מהחומר עולה לכאורה כי בדיקה מעמיקה של המסמכים הרלבנטיים עשויה הייתה ללמד בשלב מוקדם כי הבעלות על כלי הרכב תעבור לידי גרין רק לאחר תשלום מלוא התמורה, וכי גרין לא העבירה תמורה זו. כך או כך, מבלי להכריע בסוגית תום הלב והשלכותיה באופן סופי, ובשים לב ליתר נימוקיי, אינני רואה את סיכויי הערעור כגבוהים ברמה הנדרשת בשלב הזה של ההליך לצורך מתן סעד זמני.

באשר למאזן הנוחות, כאמור - כלי הרכב המדוברים נמכרו לצדדים שלישיים, יחד עם פריטים נוספים, והתמורה כולה הועברה לקופת הפירוק. המבקש מציין כי קיים חשש שמא החלק היחסי מכספי התמורה יועבר לידי נושיה של בטר פלייס. אך מן העבר האחר, מאחר ועסקינן בהליכי הפירוק, כאשר תגיע העת לחלוקת דיבידנדים מקופת הפירוק – יגישו המנהלים המיוחדים בקשה מתאימה לבית המשפט המוסמך. חזקה על בית המשפט כי בקשת חלוקה כאמור תועבר אף לתגובתו של המבקש, וכי הוא יקבל הזדמנות לשטוח את טענותיו ביחס לאופן החלוקה של כספי התמורה, ולהתייחס לעובדת קיומו של הליך ערעור תלוי ועומד בפני בית משפט זה. בכפוף לאמור, אף אם מאזן הנוחות נוטה במידת מה לטובת המבקש, אין בכך כדי להכריע בבקשה לנוכח סיכויי הערעור לכאורה.

טרם סיום יצוין כי המבקש הגיש בקשה למתן רשות להגיב לתגובת המשיבים. משהגעתי לתוצאה האמורה, ומן הנימוקים שפורטו, אינני רואה מקום להיעתר לבקשה.

5.

בהתאם לאמור, הבקשה למתן סעד זמני נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.