ע"א 792/03 יוסף אגמון נ. היועץ המשפטי לממשלה

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת י' שיצר) מיום 31.12.02, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 2190/02.

1.המערער הגיש בבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיבים, בהם היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת המדינה ובעלי תפקידים נוספים במערכת המשפט, בה תבע להשעות את המשיבים מכל מגע עם הציבור ולהורות על העמדתם לדין בגין פעולותיהם ברשלנות במסגרת ההליכים שמנהל המערער בבית המשפט לענייני משפחה. המשיבים הגישו בקשה להורות למערער לקצוב את סכום התביעה ולשלם את האגרה, ובהחלטתו מיום 11.12.02, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבים. כן נעתר בית המשפט לבקשת המשיבים להארכת המועד להגשת כתב הגנה.

2.ביום 29.12.02 הגיש המערער בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינו. בבקשת הפסילה טען המערער כי הואיל והשופטת היא שכירה של מערכת המשפט והואיל והמשיבים מיוצגים על ידי פרקליטות המדינה, אין היא יכולה לדון בתיק. כן טען המערער, כי החלטות בית המשפט להורות לתובע לקצוב את סכום התביעה ולשלם אגרה מעידה כי בית המשפט הוא עושה דברם של המשיבים, בהיותם ממלאי תפקידים בכירים במערכת המשפט.

3.בית המשפט, בהחלטתו מיום 31.12.02, דחה את בקשת הפסילה, בקובעו כי אין בנימוקי הבקשה עילה מספקת לפסילה, וכי בדרך זו ניתן לפסול את כל השופטים במדינה.

4.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערער טוען כי יש להורות על פסילת השופטת מלדון בתיק, בהיותה חלק בלתי נפרד מפרקליטות המדינה אשר מייצגת את המשיבים בתיק, וכי היה על השופטת למנוע מפרקליטות המדינה לייצג את המשיבים, שכן התביעה שהוגשה על ידו היא תביעה אישית נגד המשיבים. עוד טוען המערער, כי החלטת בית המשפט להאריך למשיבים את המועד להגשת כתב הגנה נגועה במשוא פנים. כן הגיש המערער הודעה משלימה, בה הוא טוען כי לאחר מתן ההחלטה בבקשת הפסילה, נתן בית המשפט החלטה בבקשה שהגישו חלק מהנתבעים לדחות את כתב התביעה נגדם. בית המשפט, בהחלטתו מיום 8.1.03, ביקש את תגובת המערער לבקשה. לטענת המערער, כל עוד לא ניתן פסק הדין בערעור על החלטת הפסילה, בית המשפט אינו רשאי ליתן כל החלטה בתיק המתנהל בפניו, ומתן ההחלטה מצביע אף הוא על קיומו של משוא פנים מצד בית המשפט.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי על מנת להקים עילת פסלות יש להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, המבוסס על נסיבות אובייקטיביות (ראו, למשל: ע"פ 184/85 זאב שרעבי נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(1) 446, 558[א]; ע"א 1570/94 שרותי ארגל שיווק לבתי מלון ומסעדות בע"מ נ' אוצר מפעלי ים בע"מ ואח' (לא פורסם); רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה , פ"ד מד(3) 758, 760). במקרה זה, אין בנימוקי הבקשה או הערעור טעם כלשהו המצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. היותה של השופטת חלק ממערכת המשפט, אינו יכול להוות נימוק לפסילתה. כך גם, אין בעובדה שהמשיבים מיוצגים על ידי פרקליטות המדינה כדי להוות עילת פסלות, שכן בית המשפט אינו כפוף למי מן הצדדים או באי כוחם, ואין עליו מרות זולת מרותו של הדין (סעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה). אשר להחלטות בית המשפט בעניין תשלום האגרה והארכת המועד להגשת כתב הגנה, הרי שמדובר בהחלטות דיוניות, שאין בהן להביא לפסילתו של בית המשפט. לא אחת נפסק, כי החלטות דיוניות שאינן לרוחו של מן הצדדים אינן מהוות כשלעצמן עילת פסילה, וכי הדרך הראויה לתקוף החלטות אלו היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור או ערעור – על-פי סדרי הדין ולא באמצעות בקשת פסילה וערעור פסלות (ראו, למשל: ע"א 2374/96 לופטין יצחק נ' מוניק נועם (לא פורסם); ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס (לא פורסם); ע"א 7186/98 שלמה מלול נ' אלברט (לא פורסם); ע"א 220/99 ח.ר. דולומיט חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' תעשיות רדימיקס (לא פורסם)). גם העובדה שבית המשפט נתן החלטה בבקשה לדחיית כתב התביעה לאחר מתן ההחלטה בבקשת הפסילה אינה מהווה כשלעצמה עילת פסלות. יתר על כן, תקנה 471ג(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מורה כי בעל הדין שבדעתו לערער על החלטת שופט בבקשת פסלות יודיע על כך לבית המשפט, ומשהודיע על כך יופסק הדיון עד להחלטה בערעור, אלא אם החליט השופט כי יש להמשיך במשפט. אין בהוראת התקנה איסור על בית המשפט להמשיך את הדיון או ליתן החלטות בתיק, כל עוד לא הודיע מי מבעלי הדין על כוונתו לערער על החלטה בבקשת הפסלות. במקרה זה, מהחומר שבפני עולה, כי המערער לא מסר לבית המשפט הודעה על כוונתו לערער על ההחלטה בבקשת הפסילה, עובר למתן ההחלטה מיום 8.1.03, ומשכך לא היתה מניעה כי בית המשפט ייתן את החלטתו.

הערעור נדחה, אפוא. אני מחייב את המערער בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 5,000 ש"ח.