ע"א 8025/03 עמוס גבעון נ. אברהם שרם

לפני ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) מיום 8.7.03, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 18923/00.

1.המערער הגיש תביעת נזיקין בעילת לשון הרע נגד מספר נתבעים. הוא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. בישיבת קדם-משפט (ביום 2.7.2003) התנהל דיון בשאלה, האם העובדות הנטענות בכתב התובענה ובתצהיר מטעם המערער מקימות עילת תביעה בגין לשון הרע נגד הנתבעים או מי מהם. במהלך הדיון הפנה בית המשפט את תשומת לבו של המערער לקשיים שמעוררת עמדתו. בית המשפט העלה הצעת פשרה, לפיה תמחק התביעה ככל שהיא נוגעת לנתבעים 3-1 ללא צו להוצאות. המערער סרב להצעת הפשרה והדיון נמשך, במהלכו התבקש המערער להשיב לשאלות הבהרה של בית המשפט. לטענת המערער, בשלב מסוים דרש ממנו בית המשפט תוך הרמת קול, לענות על שאלות בית המשפט. בתגובה ביקש המערער מבית המשפט לפסול עצמו.

2.בית המשפט דחה את בקשת הפסילה. בהחלטה הבהיר כי השאלות שהפנה למערער היו הכרחיות לבירור עילת התביעה. המערער חזר וביקש שבית המשפט יפסול עצמו. הוא טען כי בית המשפט נהג במשוא פנים בכך שלא אפשר לו לנמק את בקשת הפסלות. על מנת לבסס משוא פנים זה טען המערער כי בית-המשפט הורה לו להצביע על עילת תביעתו כנגד המשיבים מבלי שהונחה בפניו בקשה בכתב בעניין זה; נהג בדרך לא נאותה במערער לאחר דחיית הצעת הפשרה; לא אפשר למערער להשלים את טיעוניו; גיבש עמדה לגבי גורל התביעה בטרם הגשת הסיכומים; לא התייחס להעלבת המערער על ידי הצד שכנגד. גם בקשת פסילה זו נדחתה (ביום 8.7.03) על ידי בית המשפט. נפסק, כי בית המשפט פעל כדין שעה שהפנה את המערער לקשיים בתובענתו. בית המשפט קבע כי לא נפל פגם בהצעתו להגיע להסכמי פשרה וכי זו פעילות שאינה מהווה עילת פסילה. בית המשפט ציין כי בסופה של החלטת הפסלות הראשונה זכה המערער להזדמנות נוספת לבסס את התשתית העובדתית לתובענתו, וכי מכך ניתן ללמוד על אורך הרוח בו נקט כלפיו.

3.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערער חוזר על טענותיו בבקשת הפסילה ומוסיף שבית המשפט התעלם מהאופן בו התנהל ההליך בעניינו. לטענת המערער, בית-המשפט מחק מהפרוטוקול החלטה על הגשת סיכומים, וסילף את הפרטים לגבי טענותיו . המשיבים לא הגיבו לערעור.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. הלכה היא, כי אין די בתחושות סוביקטיביות של מי מן הצדדים כדי להקים עילת פסלות, וכי לצורך כך נדרש חשש ממשי, המבוסס על נסיבות אוביקטיביות (ראו למשל: ע"פ 184/85 זאב שרעבי נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(1) 446, 558; ע"א 1570/94 שי רותי ארגל שיווק לבתי מלון ומסעדות בע"מ נ' אוצר מפעלי ים המלח בע"מ ואח' (לא פורסם); רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה , פ"ד מד(3) 758, 760). השאלה שיש לשאול היא אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה" (ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)). בנסיבות העניין לא הצליח המערער לבסס חשש זה. תקנה 140 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת, כי קדם המשפט נועד לשם "בירור של נושא הריב ודרכי הדיון בו, במגמה ליעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין". בית המשפט רשאי במהלך קדם המשפט להפנות את תשומת ליבו של צד לקשיים בתובענתו, ולהפנות אליו שאלות מכוונות במידת הצורך. אמירות בית המשפט קמא במהלך הדיון אינן אלא דברים לכאורה, אשר נועדו לצורך יעול הדיון, במסגרת הדיון בקדם המשפט (ע"א 2501/00 עביר אבו כף נ' מוחמד אבו כף וקרנית (לא פורסם); ע"א 131/00 מנחם סורפין נ' אמבר אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (לא פורסם)). אין בנסיבות שהובאו בפני כדי ללמד שהדיון נוהל מתוך משוא פנים. דווקא העובדה שבית המשפט אפשר למערער להשלים את דבריו ולהוסיף על כתב התביעה ועל הטיעונים שבאו אחריו מעידה על כך, כי הוא היה מוכן לאפשר למערער להביע את מלוא טענותיו על מנת לבסס את תביעתו, וכי לא גיבש דעה בעניינו.

5.טענת המערער, לפיה יש בהצעת הפשרה של בית המשפט כדי לפסול אותו, דינה דחייה. הדברים שנאמרו בה היו דברים לכאורה במסגרת ניסיונותיו של בית המשפט להביא את הצדדים להתפשר, ואין לראות בהם משום דברים המבססים כי שיקול דעתו של בית המשפט כבר "ננעל". (ראו: ע"א 2501/00

עביר אבו כף נ' מוחמד אבו כף וקרנית , (טרם פורסם); ע"א 131/00 סורפין נ' אמבר אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ (לא פורסם)). גם בטענותיו של המערער לגבי החלטותיו הדיוניות של בית המשפט אין כדי לשנות. כבר נפסק כי תחושותיו הסובייקטיביות של המערער הסבור כי החלטות דיוניות, בהן לא מתקבלת עמדתו, היא ביטוי ליחס עוין של השופט, אין בהן כדי לבסס חשש אובייקטיבי למשוא פנים. על החלטות אלה שמורה למערער האפשרות לנקוט בסעדים שמעמידים לרשותו סדרי הדין ובהם נקיטה בהליך ערעור, ועל כן מקום בירור טענותיו של המערער אינם במסגרת הליך פסלות (ע"פ 1318/91 ענבטאוי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(3) 152).

אשר על כן, הערעור נדחה.