ע"א 8062/03 יוסרי אסמאעיל ברבח נ. מדינת ישראל - משרד הבטחון

ערעור על החלטתו של בית משפט המחוזי בירושלים (השופט מ' רביד) מיום 13.7.2003, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 2093/00.

1.המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה כנגד המשיבה, בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, מירי של כוחות הביטחון. באת כוח המדינה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף. הבקשה הוגשה לאחר שהתברר, כי המערער פנה בעבר למשרד הביטחון בתביעה לפיצוי בגין הפציעה, ולאחר משא ומתן, ומבלי להכיר באחריות כלשהי, פוצה המערער בסך 21,600 ₪. עוד התברר, כי המערער התחייב בכתב "קבלה והצהרת פיטורין" שלא לשוב ולתבוע את המשיבה. בית המשפט המחוזי (השופט מ' רביד) קיבל את בקשת המשיבה ומחק את תביעת המערער (בפסק דין מיום 18.12.2002), וזאת על בסיס החומר שבפניו ומבלי לקיים דיון בבקשה וללא שמיעת ראיות מטעם הצדדים. בפסק הדין ייחד בית המשפט דברים לחוסר תום ליבם של המערער ובא כוחו. נקבע כי העדר איזכור או התייחסות להסכם הפשרה או לטענת העושק שהעלה המערער בתגובה לבקשה לסילוק על הסף בכתב התביעה אינם עולים בקנה אחד עם חובת תום הלב. על פסק הדין הגיש המערער ערעור לבית משפט זה (ע"א 1128/03). לאחר שמיעת טענות הצדדים החליט בית משפט זה (הנשיא א' ברק, המשנה לנשיא ת' אור והשופט א' ריבלין) על פי הסכמת הצדדים, ולבקשתם, לבטל את פסק הדין נשוא הערעור ולהחזיר את הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי, לשמיעת ראיות הצדדים בבקשת המשיבה לסילוק על הסף.

2.בטרם החל בית המשפט המחוזי לדון בבקשה לסילוק על הסף, הגיש המערער בקשה לפסילת המותב מלהמשיך לדון בתיק, המתבססת על התבטאויותיו של בית המשפט בפסק דינו (מיום 18.12.2002), לפיהן פעלו המערער ובא כוחו בחוסר תום לב. בית המשפט (השופט מ' רביד) דחה (ביום 13.7.2003) את בקשת הפסילה, בציינו כי ההלכה היא שאין לפסול שופט בשל התבטאויותיו נגד עורך דינו של צד במשפט. נקבע כי גם ההתבטאויות נגד המערער והטחת דברי הביקורת בו, אינם עילה לפסילת שופט.

3.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. לטענת המערער עצם מתן פסק הדין (מיום 18.12.2002) ללא שמיעת ראיות, וכן התבטאויות בפסק הדין בנוגע לחוסר תום לב מצד המערער ובא כוחו מלמדים על כך שבית המשפט קמא כבר גיבש עמדה נחרצת נגד המערער, ומצביעים על חשש ממשי למשוא פנים. לטענת המשיבה, בדין נדחתה בקשת הפסילה על ידי בית המשפט המחוזי. לטענתה, עצם החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי אין בה כשלעצמה עילה לפסלות בית המשפט. עוד טוענת המשיבה, כי אין די בהתבטאות מעליבה כלפי בעל דין, או בהתבטאות פוגעת אחרת, כדי לפסול את השופט בשל משוא פנים.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כבר נקבע, כי עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם, אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. כך, גם מקום בו מוחזר תיק לדיון בפני שופט, לאחר התערבותה של ערכאת הערעור (ראו: ע"פ 75/98 עציון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). השאלה שיש לשאול היא האם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (ראו: בג"ץ 2184/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה , פ"ד מח(3) 573, 605). במובן זה יכולה להיות, בין היתר, חשיבות לשאלה אם נשמעו ראיות אם לאו (ראו: ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב (לא פורסם)), ואם נשמעו טיעונים אם לאו. במקרה שלפני, ניתן אמנם פסק דין בתובענה, אולם, סיום ההליך היה ללא שמיעת ראיות. בית המשפט אף ציין בהחלטתו כי פסק הדין שניתן על ידו היה מבוסס באופן בלעדי על המצב המשפטי הנכון על פי כתבי הטענות של באי כוח הצדדים. במצב דברים זה, יש יסוד לקביעתו של בית המשפט, כי אין באמור בפסק הדין (מיום 18.12.2002) משום "נעילת דעתו" בבואו להחליט בבקשת המשיבה למחיקה על הסף בשלב הנוכחי. המערער לא הצליח לבסס תשתית ראייתית המלמדת כי דעתו של בית המשפט נעולה, וכי בית המשפט חרץ את גורל הגנתו, עוד בטרם נשמעו הראיות. לבסוף, אין לקבל גם את הטענה כי ההערות שהפנה בית המשפט כלפי המערער ובא כוחו מקימות עילת פסלות. עיינתי בדברים שנכתבו בפסק הדין (מיום 18.12.2002) ולא התרשמתי כי עולה מהם חשש ממשי למשוא פנים. בית המשפט הביע דעתו בדבר חוסר תום הלב בהסתרת המידע בנוגע לקיומו של הסכם הפשרה, אך אין בכך, בנסיבות העניין, כדי למנוע מבית המשפט מלהעריך את טיעוני המערער לגופם, במסגרת ההליך שהוחזר לטיפולו.

אשר על כן, הערעור נדחה.