ע"א 8080/99 נפתלי וקס נ. עירית תל-אביב

השופט א' ריבלין :

1.זהו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ה' גרסטל) למחוק על הסף את התובענה שהגישו המערערים כנגד המשיבות. עתה משניתן פסק-הדין בדיון הנוסף בפרשת

א.ש.ת ניתן לפנות ולהכריע בערעור זה.

המערערים, בעלי רכב, ביקשו מבית המשפט להכיר בתובענה שהגישו, כתביעה ייצוגית, מכוח תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). המערערים טוענים כי המשיבות, שהן רשויות מקומיות, נוהגות להמציא, תוך חריגה מסמכותן, ובאופן בלתי חוקי, הודעות תשלום קנס לבעלי רכב ולגבות מהם שלא כדין קנסות. לשיטתם, צו התעבורה (עבירות קנס), תשל"ז-1976, אינו מסמיך את הרשויות המקומיות לקבוע את העברה אותה עברו, שעניינה חנייה במקום אסור לפי תמרור, כעבירת קנס. הם סבורים כי סמכות זו נתונה לרשויות רק ככל שהדבר נוגע לחנייה במקום מותר, בעוד שבמקרה של חנייה במקום אסור לפי תמרור, חייבות הרשויות בהגשת כתב אישום לפי הפרוצדורה הרגילה. המערערים, שלטענתם לא ידעו באותה עת, כי הודעות הקנס שהומצאו להם הוצאו בחוסר סמכות, שילמו את הקנסות והם סבורים כי הם זכאים לקבל בחזרה את הסכומים ששילמו. כיוון שנושא התובענה נוגע למספר בני אדם גדול ביותר, שלכולם עניין משותף בתובענה ובסעד הנתבע בה, סבורים היו המערערים כי היא ראוייה להתברר כתובענה ייצוגית. בשל כך, הגישו המערערים את התובענה כשהיא מלווה בבקשה שתוכר כתובענה ייצוגית לבית המשפט קמא. בית המשפט דחה את הבקשה והורה על מחיקת התובענה.

2.בית המשפט קמא ביסס את הכרעתו על הוראת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), לפיה: " שילם אדם את הקנס, רואים אותו כאילו הודה באשמה בבית משפט, הורשע ונשא את עונשו". לאור העובדה כי המערערים שילמו את הקנס, קבע בית המשפט כי תלוי ועומד נגדם פסק דין פלילי חלוט ומעשה בית דין בכל הנוגע לאישומים בעבירה. משום כך, קבע בית המשפט קמא כי המערערים נקטו בהליך שאינו נכון ואינו מתאים, ולפיכך דין תביעתם להדחות בהעדר עילה. בית המשפט קמא הוסיף, כי מכל מקום, אין להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית. זאת כיוון שבעניין זה אין סעד זהה לכל התובעים.

כנגד החלטה זו מכוון הערעור שבפנינו.

3.בין לבין, ניתן בבית משפט זה פסק הדין בע "א

3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ (טרם פורסם) ונדחתה העתירה שבדיון הנוסף. הצדדים התבקשו להתייחס להשלכות ההחלטה בדיון הנוסף וכך עשו. לאור ההלכה שנקבעה בעניין א.ש.ת. , לא ניתן עוד לאשר למערערים תובענה ייצוגית מכוח הוראת תקנה 29. כיוון שכך, מצטמצם הדיון בערעור שבפנינו לשאלת קיומה של עילת תביעה אישית למערערים.

המערערים, טוענים כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי ההליך בו נקטו אינו ההליך הנכון. לשיטתם, ההליך של גביית הקנס נעשה שלא בסמכות, ומכאן שהוא בטל. לפיכך, טוענים הם, ניתן היה לתקוף את ההליך האמור בתקיפה עקיפה, לאור הכלל המתיר תקיפה עקיפה של הליכים מינהליים. בשל שהעברות הנטענות על ידי הרשות אינן עברות קנס כלל וכלל, הרי שלא חל עליהן סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, ואין לייחס לעובדה שהמערערים שילמו את הקנסות כל משמעות של "פסק דין".

בתשובותיהן, טוענות המשיבות כי הודעות הקנס שנשלחו למערערים נשלחו בסמכות. לדעתן, הפרשנות הנכונה לצו התעבורה (עבירות קנס), תשל"ז-1976, מחייבת את המסקנה לפיה הוסמכו הרשויות המקומיות להתקין את חוקי העזר שהתקינו. לפיכך, חלה על העניין הוראת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי. לחלופין, כך הן סבורות, במקרה שייקבע כי המדובר בענייננו בתקיפה עקיפה מותרת, גם תקיפה זו צריכה להיעשות בפני הערכאה המוסמכת לכך. הואיל ולפי הוראת סעיף 55 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, נתונה הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי עזר עירוניים לבית המשפט לעניינים מקומיים- הרי שבית המשפט לעניינים מקומיים הוא הערכאה המתאימה לדון בתביעת המערערים.

4.סבור אני, כי משנחסמה בפני המערערים הדרך להגשת תובענתם כתובענה ייצוגית, אין הצדקה להליך הדיוני בו בחרו לבירור תביעתם. את הסעד האישי אותו הם מבקשים לעצמם, יכלו לקבל בהליך הרגיל החל על תביעות בענייני קנסות אותם מטילה הרשות המקומית, או בהליך לביטול הרשעתם. נדמה כי המערערים אכן היו פונים להליך שכזה, אלמלא חפצו בכך שתביעתם תוכר גם כתובענה ייצוגית, רצון שכאמור, כיום שוב אינו ניתן למימוש. לפיכך, אין לי צורך להידרש לשאלות הנכבדות שמעלה הערעור, שאלות שעניינן מהותה של התקיפה העקיפה, ותחולת חובת ההשבה על הרשות השלטונית.

5.המערערים בטיעוניהם, הדגישו את סמכותו של בית המשפט לדון בתוקפן של פעולות מנהליות במסגרת של תקיפה עקיפה. אין חולק על קיומה של סמכות זו, שהיא מעמודי התווך של המשפט המינהלי הנוהג בארץ (ראו: י' זמיר השפיטה בעניינים מינהליים (תשמ"ח) 19-22). יחד עם זאת, אינני משוכנע כלל וכלל כי בתביעתם האישית תוקפים המערערים את חוקיות מעשי הרשות המקומית בתקיפה עקיפה.

בפועל, בקשתם של המערערים מבית המשפט אינה אלא לקבוע כי הקנסות בהם חוייבו אינם חוקיים. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בהתנהלותם של המערערים עצמם. המערערים ביקשו מבית המשפט קמא, בבקשה אותה לא קיבל בית המשפט (בהחלטה עליה הם משיגים), לתקן את הסעדים הנתבעים בכתב התביעה שהגישו. לפי התיקון המבוקש, אמור היה להיתבע סעד הצהרתי- לפיו ההליך בו הוטל על המערערים הקנס המדובר בטל והגדרת העבירות הרלוונטיות כעבירות קנס נעשתה ללא סמכות. דברים אלה מחזקים את המסקנה כי תביעתם של המערערים עולה לכדי תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית. לאור הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הובא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. אכן, אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של הרשעה, שלשיטתם נתקבלה בניגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי.

יתרה מכך: לדיון בשאלת תוקף הרשעת המערערים, בהליך המתנהל בבית המשפט האזרחי, חסרונות ברורים. כך למשל, בענייננו, טוענים המערערים כי הקנס שנגזר עליהם לא הושת כחוק, שכן העבירה שעברו (ויודגש כי המערערים אינם מכחישים את עצם ביצוע העבירה), הייתה חמורה מדי מכדי שהעונש שיושת עליהם יהיה הודעת קנס בשיעור הנקוב בהודעות שקיבלו. הם סבורים, כי חובה הייתה, לפי החוק, להעמידם לדין בהליך הרגיל. לו נתקבלה טענתם, היה צורך לבטל את הרשעתם, מכוח הודאתם, לפי הודעת הקנס (ולהשיב להם את הקנס ששילמו), ובד בבד לפעול לענישתם בפרוצדורה הרגילה (פרוצדורה שמחייבת הגשת כתב אישום נגד המערערים וחיובם, במידה שיורשעו, בקנס גבוה מזה בו חוייבו בהודעות שקיבלו). ברי שההליך האזרחי אינו ההליך הנאות להכרעה בדבר הצורך בהעמדת המערערים לדין.

ההליך האזרחי, אפילו תתקבל בסופו טענת המערערים, לא יוכל ליצור מעשה בית דין, או אף תקדים מחייב, שתוצאתו חיוב הרשות המקומית להשיב לכל הנהגים אשר שילמו קנסות שהוטלו שלא כדין, ולא היו צד לתביעה, את ששילמו.

6.אין לשלול את האפשרות כי בירור התביעה כתובענה ייצוגית היה יכול להצדיק התעלמות מן הקשיים האלה, הכרוכים בניהול תביעת המערערים בבית המשפט האזרחי. תובענה ייצוגית, לו נתקבלה, הייתה עשויה להביא, לפחות להלכה, אם לא למעשה, להשבת הכספים לכל מי שנגבו מהם כספים שלא כדין, מבלי שתדרש לכך התדיינות נוספת. יתרון זה של התובענה הייצוגית עשוי אולי לאזן את חסרונות ניהול ההליך בבית המשפט האזרחי, עד שהיה בו כדי לבסס מסקנה לפיה ראוי לסטות מהכלל ולהתיר ניהול תביעה שבגדרה באה תקיפה ישירה של פעולה מנהלית בבית המשפט האזרחי. זאת- כיוון שבית המשפט המחוזי הוא בית המשפט היחיד, המוסמך, בענייננו, לדון בתובענה הייצוגית. אלא שכאמור, לאור ההלכה הנוהגת כיום אין האפשרות הזו קיימת.

ומכל מקום, התביעות שנותרו תלויות ועומדות כיום אינן אלא השגה על הרשעה פלילית, שאין כל הצדקה לניהול ההליכים בעניינן, בבית המשפט האזרחי. אשר על כן יש לאמץ את מסקנת בית המשפט קמא כי ההליך שנפתח אינו מגלה עילה וכי על המערערים להעלות את טענותיהם בהליכים שנקבעו לכך בחוק סדר הדין הפלילי.

הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק :

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופטת א' חיות :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.