רע"פ 101/08 אורליה משי נ. מדינתישראל [עיריית גבעתיים]

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו

מיום 23.12.2007, בו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בגבעתיים מיום 4.11.2007 בב"ש 539/07.

ביום 21.8.2007 הגישה המבקשת לבית המשפט לעניינים מקומיים בגבעתיים בקשה לביטול דרישת תשלום בגין שני דו"חות חנייה שהוגשו על שמה (שמספרם 02070746 ו – 07773526). את בקשתה סמכה המבקשת על טענות לעניין התיישנות העבירה ולעניין התיישנות העונש (ב"ש 539/07).

אחר שהמשיבה הודיעה על ביטול הדו"ח שמספרו 07773526, הצטמצם הדיון לטענותיה של המבקשת כנגד הדו"ח שמספרו 02070746.

בפתח הדיון שהתקיים ביום 4.11.2007 קבע בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופט י' אטדגי ) כי הדיון ייסב סביב טענותיה של המבקשת לביטול פסק הדין והתיישנות העבירה, אך לא יערך דיון בשאלת התיישנות העונש. זאת באשר בהתאם לפסיקה אין שאלה זו מצויה בסמכות בית המשפט לעניינים מקומיים. לאחר שמיעת עדות העדה אהובה אשכנזי, ממנה עלה כי הודעת תשלום קנס נשלחה בדואר רשום למענה המעודכן של המבקשת, הודיעה המבקשת כי היא חוזרת בה מטענתה לעניין התיישנות העבירה ומצמצת את טענותיה לסוגיית התיישנות העונש גרידא. לאור הודעה זו הורה בית המשפט לעניינים מקומיים על מחיקת הבקשה, תוך שהוא מעמיד את המבקשת על זכותה לפנות לערכאה המוסמכת לשם בירור שאלת התיישנות העונש.

על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בגבעתיים, הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (עפ"א 80254/07).

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שיצר ) דחה את הערעור, תוך שהוא מאמץ את ההבחנות שערך בית המשפט לעניינים מקומיים, לפיהן בקשה לביטול העבירה וטענה להתיישנות העבירה מצויות בסמכות בית המשפט לעניינים מקומיים, בעוד שטענה לעניין התיישנות העונש, כאשר העונש הוא קנס, יחולו עליה הוראות פקודת המיסים (גביה) והוא יהווה חוב אזרחי, אשר הסמכות לדון בו נתונה לבית המשפט האזרחי.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה מתבקש בית המשפט להחזיר את עניינה של המבקשת לבית המשפט לעניינים מקומיים לשם הכרעה לגופה בשאלת התיישנות הקנס שהוטל עליה. המבקשת שבה וטוענת כי קיימת אי אחידות בפסיקת בתי המשפט בשאלת פיצול הדיון בין שאלת התיישנות העבירה לשאלת התיישנות העונש, המצדיקה קיום דיון ב"גלגול שלישי" ויצירת הלכה מחייבת. לגישתה, אין לפצל את הדיון בסוגיות אלו בין בתי משפט שונים, באשר הדבר מנוגד להלכת העיקר והטפל, לסוגיית הסמכות הנגררת ואף אינו עולה בקנה אחד עם ההיגיון.

מנגד טוענת המשיבה כי אין הבקשה מגלה עילה למתן רשות ערעור. המשיבה טוענת כי משחזרה בה המבקשת משאלת התיישנות העבירה, השאלה היחידה העומדת לדיון היא שאלת הערכאה המוסמכת לדון בסוגיית התיישנות העונש, לגביה נקבעה ההלכה לפיה מסורה שאלה זו לסמכות בית המשפט האזרחי ( ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 16.12.1999) (להלן: הלכת פסי )). משכך, ההחלטה על מחיקת תביעת המבקשת תוך הפנייתה לערכאה המוסמכת לדון בשאלת התיישנות הקנס היא בבחינת יישום הלכת פסי גרידא ואינה ממין השאלות המצדיקות קיום דיון ב"גלגול שלישי". בנוסף, טוענת המשיבה כי אין הלכת פסי מנוגדת להלכה אשר נקבעה בע"א 8080/99 וקס נ' עיריית תל אביב (לא פורסם, 5.12.2005) (להלן: הלכת וקס ).

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עניינה של המבקשת נדון כבר בשתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ). בענייננו, חרף טענותיה, המבקשת לא הצביעה על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

משחזרה בה המבקשת מטענותיה לעניין התיישנות העבירה והדיון הצטמצם לשאלת התיישנות העונש גרידא, אין עניינה של המבקשת אלא בבחינת שאלת אופן יישום הלכת פסי . שאלת יישומה של הלכה בעניינה הפרטני של המבקשת אינו ממין השאלות המצדיקות קיום דיון ב"גלגול שלישי". מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש, יוער כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. לנגד עיני בית המשפט המחוזי עמדו כלל טענותיה והשגותיה של המבקשת לעניין שאלת הסמכות לדון בסוגיית התיישנות עונש הקנס והוא דחה אותן לגופן, תוך שהוא מאמץ את ניתוחו והבחנותיו של בית המשפט לעניינים מקומיים. איני מוצא כי נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי המצדיק התערבות ערכאת הערעור בו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.