ע"א 8098/99 סוסנה שלום נ. מדינת ישראל

1.שלום סוסנה ( להלן:

המבקש ) וחברת הבניה בה כיהן כמנהל ( להלן:

החברה ), הואשמו כי במהלך השנים 1992-1989 ניכו ביודעין מס תשומות כשאין בידם חשבוניות מס כדין. בכתב האישום נטען, כי חשבוניות אשר התקבלו על ידי הנאשמים מקבלני משנה, כביכול בגין ביצוע עבודות ואספקת פועלים, הן חשבוניות פקטיביות, שכן בפועל לא סופקה בגינן תמורה כלשהי. המבקש הואשם כי במעשים אלה, עבר עבירה לפי סעיף 117(ב) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו1975-, ביחד עם סעיף 119 לחוק.

2.בית משפט השלום הרשיע את המבקש ואת החברה, בעבירות שיוחסו להם. ההרשעה התבססה על הודעה שנגבתה מהמבקש (ת21/) לפיה בפועל, לא סיפקו לו מוציאי החשבוניות פועלים וכי למעשה הם לא ביצעו עבורו עבודה כלשהיא. ההודעה נתמכה ב"דבר מה נוסף" בדמות הסכמים אשר נערכו בין המבקש לספקי החשבוניות. השופט התרשם כי דלות תוכנם של הסכמים אלה מעידה על כך שהעסקות בין המבקש למוציאי החשבוניות הינן פיקטיביות. בנוסף, קבע השופט כי סתירות שעלו מחומר הראיות בין עדות הנאשם לתוכנן של החשבוניות (ת3/ - ת6/) אף הן עשויות לשמש כ"דבר מה נוסף". בעדותו העיד הנאשם כי קבלני המשנה לא הפעילו את העובדים בשטח אלא הם סיפקו כח אדם בלבד (עמוד 187 לפרוטוקול מיום 23.5.95). לעומת זאת, מעיון בחשבוניות ניתן לראות שהן סופקו כנגד עבודות בניה שביצעו מוציאיהן. כמו כן, על גב החשבוניות לא פורטו פרטים מהותיים, כגון כמות כח האדם שסופקה, עובדה שסתרה את טענת הנאשם לפיה הן סופקו תמורת כח אדם.

3.בגין הרשעתו, הושת על המבקש עונש מאסר של שש שנים, מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי שלא יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע וכל עבירה על חוק מס ערך מוסף, תשל"ו1975- למשך שלוש שנים, וכן קנס כספי בסך 75,000 ש"ח או שמונה עשרה חודשי מאסר תמורתם.

4.המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על הכרעת הדין וגזר הדין. הערעור על הכרעת הדין נדחה. לעומת זאת, בית המשפט החליט להקל בעונשו של המבקש והעמיד את תקופת מאסרו על ארבע שנים, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי כפי שנקבע בבית משפט השלום.

5.המבקש והחברה פנו לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור (רע"פ 1557/98). בקשתם נדחתה על ידי הנשיא ביום 27.4.98.

6.המבקש פנה לנשיא המדינה בבקשת חנינה. בטרם התקבלה החלטת הנשיא, פנה עורך דין יצחק טאוסי אל שר המשפטים בעניינו של המבקש. עורך דין טאוסי ביקש, כי שר המשפטים יפעיל סמכותו לפי סעיף 32 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- ( להלן : חוק בתי המשפט ), להעמיד שאלה לבית המשפט העליון. שר המשפטים דחה את הבקשה. על כך הוגשה על ידי המבקש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק למתן צו על תנאי נגד שר המשפטים (בג"צ 4432/99). בטרם נדונה עתירה זו לגופה, דחה נשיא המדינה את בקשת העותר לחנינה. לאור האמור, נדחתה אף עתירתו.

7.ביום 10.8.99 הגיש המבקש בקשה לקיים משפט חוזר, היא הבקשה שבפני. המבקש משתית בקשתו על שתי טענות עיקריות. האחת , התעלמות הערכאות שדנו בעניינו מבירור שאלה אשר יש לה, לטענתו, השלכה מהותית על הרשעתו. שאלה זו היא, האם התקיימה בפועל מערכת יחסים של עובד-מעביד בין המבקש לבין הפועלים אשר סופקו, לטענתו, על ידי קבלן המשנה ואשר עבדו עבור החברה אותה ניהל. העותר טוען שלא נערך בענין זה כל בירור ואין כל אסמכתא לקיום מערכת יחסים מסוג זה בינו לבין הפועלים מלבד הודאתו (ת21/), הודאה שהוא חזר בו ממנה לאחר שנתנה. השניה , עצם הדבר שדו"חות החברה התקבלו במס הכנסה, מלמד, לטענתו, שאין בסיס להרשעתו בגין שימוש בחשבוניות פקטיביות. טענות אלה, מקימות לו, לטענתו, שתי עילות למשפט חוזר; עילה לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט שענינה הצגת עובדות או ראיות העשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון וכן עילה לפי סעיף 31(א)(4) לחוק שענינה גרימת עיוות דין לנידון.

8.היועץ המשפטי לממשלה ( להלן : המשיב ), שחוות דעתו הובאה בפני מכח תקנה 2(ג) לתקנות בית המשפט (משפט חוזר), תשי"ז1957-, מתנגד לקיומו של משפט חוזר. המשיב טוען טענה מקדמית כי המבקש השתהה בבקשתו לקיום משפט חוזר. לטענת המשיב, יש לדחות את הבקשה אף מנימוקים עניינים. המשיב מציין כי טענות המבקש נבדקו ולובנו על ידי שתי ערכאות, וחלקן אף הובא בגלגול שלישי בפני בית משפט זה ולא נמצאה בהן כל פירכה אשר תצדיק נקיטה בהליך של משפט חוזר. המשיב מזכיר כי ההלכה היא, שאין להפוך את ההליך המיוחד של משפט חוזר לערכאת ערעור נוספת.

עוד טוען המשיב, כי עצם הדבר שבית משפט השלום, ולאחריו ערכאת הערעור, לא מצאו לנכון להתייחס לכל הטענות בסוגיית עובד-מעביד אותן מעלה המבקש, אינו מבסס ראיה או עובדה העשויה לשנות את תוצאות המשפט. גירסת התביעה לאורך כל ההליך השיפוטי היתה שהפועלים לא סופקו על ידי מוציאי החשבונות. המשיב מציין כי ניתן ללמוד עובדה זו מעצם הדבר שמספר הפועלים אשר עבדו באתרי הבנייה מטעם החברה אינו מתיישב עם הסכומים הנקובים בחשבוניות המס, וזאת אף אם נקבל את גירסת המבקש בנוגע למספר הפועלים שהעסיק. מכל מקום, לטענת המשיב, מהות היחסים שהתקיימה בין המבקש לפועלים אינה רלבנטית, שכן המבקש לא הורשע על סמך נתוח מערכת יחסים זו. המבקש הורשע על סמך הודאתו ודבר מה שנמצא לחיזוקה.

טענת המבקש בענין דו"חות החברה למס הכנסה אינה מקימה, לדעת המשיב, עילה למשפט חוזר. ומכל מקום, טוען המשיב כי במהלך השנים הרלבנטיות הוגשו על ידי המבקש דו"חות במועד אולם דו"חות אלא לא בוקרו משיקולים של נציבות מס הכנסה ואין בקבלתם כדי לאשר את נכונות האמור בהם.

כמו כן, המשיב סבור כי גם לאחר בחינה מחודשת של מכלול חומר הראיות, המסקנה היא שהרשעת המבקש בדין יסודה, וכי אין כל חשש שנגרם למבקש עיוות דין על ידי הרשעתו, המצדיק עריכת משפט חוזר.

9.לאחר שעיינתי בבקשה ובחוות דעתו של המשיב, דעתי היא שדין הבקשה להדחות. השאלה שהיתה נתונה במחלוקת בבית המשפט השלום, ולאחריו, בבית המשפט המחוזי, היתה האם הוצאו חשבוניות מס כדין, קרי, האם משקפות החשבוניות עסקה אמיתית שנערכה בין מוציאי החשבוניות לבין המבקש. במחלוקת זאת, הוכרע, כאמור, שהחשבוניות היו חשבוניות פקטיביות. הרשעת המבקש הושתתה על הודאתו, שנתמכה בדבר מה נוסף, לפיה מוציאי החשבוניות לא סיפקו לחברה פועלים או עבודה. טענת המבקש, כי על בית המשפט היה לבחון את סוגיית קיום מערכת יחסי עובד-מעביד בינו לבין הפועלים שעבדו עבור החברה, אין בה כדי לבסס עילה למשפט חוזר. גם אם נניח, לצורך עניננו בלבד, כי בין הפועלים לחברה לא התקיימה מערכת יחסי עובד-מעביד, טענה אותה מבקש המבקש לבסס במסגרת הליך של משפט חוזר, אין בכך כדי לסתור את מסקנת בית המשפט לפיה פועלים אלה לא סופקו על ידי מוציאי החשבוניות. לפיכך, אין בטענה זאת כדי לחולל תפנית במשקל הראיות נגדו, העשויה לשנות את תוצאות המשפט (ראו בענין זה: מ"ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 498, 500-501; מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , דינים עליון, כרך נא, 394; מ"ח 7929/96

כוזלי נ' מדינת ישראל , דינים עליון, כרך נה, 683).

כמו כן, לא שוכנעתי כי במקרה שבפני אכן מתקימות אותן נסיבות נדירות וחריגות המצדיקות להעתר לבקשה למשפט חוזר לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. סעיף זה, כפי שתוקן בחוק בתי המשפט (תיקון מס' 22) תשנ"ו, קובע כי משפט חוזר יכול ויתקיים גם אם "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". בנוגע לעילה זו, הובהר שאין היא באה לגרוע, באופן עקרוני, מעיקרון סופיות הדיון, ויש לנקוט בה רק כאשר הוכח כי מתקיימות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת (ראו: מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 241 פיסקה 5; מ"ח 6983/98 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל , דינים עליון, כרך נו, 43; מ"ח 1097/99 שאול בר נוי נ' מדינת ישראל , דינים עליון, כרך נה, 801; מ"ח 7929/96 הנ"ל). אין לומר כי המנעותו של בית המשפט מלדון בפרוטרוט בשאלת מערכת היחסים בין המבקש לפועלים גרם למבקש עיוות דין.

אשר לטענת המבקש בנוגע לדו"חות שהגיש למס הכנסה, מקובלת עלי עמדת המשיב לפיה דו"חות אשר לא בוקרו במס הכנסה, אינם יכולים להוות ראיה כלשהי בנוגע להרשעת המשיב בעבירות שיוחסו לו.

לאור האמור, מסקנתי היא שהמבקש לא הוכיח את קיומה של עילה המצדיקה עריכת משפט חוזר. בנסיבות אלה, איני נדרש לבחון את טענת המשיב בדבר השיהוי שחל, לטענתו, בהגשת הבקשה.

הבקשה למשפט חוזר נדחית.