מ"ח 6983/98יצחק יעקובוביץ נ. מדינת ישראל

המבקשים, אב ובנו, הורשעו ברצח עדי הראל (להלן: "המנוח"). ערעורם לבית המשפט העליון נדחה. בפני בקשתם למשפט חוזר.

העובדות

1.המנוח, שעסק במתן הלוואות ובנכיון שטרות, נראה לאחרונה בחיים ביום 5.12.91. בערבו של אותו יום, בטרם נפרד מאחד מחבריו, אמר לו, כי הוא נוסע "לקחת כסף ממגרש מכוניות ברמת השרון". אותו חבר העיד, כי ידע באיזה מגרש מדובר וכן ידע כי בעל המגרש ששמו יצחק חייב כספים למנוח. עדים נוספים העידו גם הם כי שמעו דברים דומים אותו ערב. לא למותר לציין, כי ביום היעלמו התקשר המנוח פעמיים למשרדו של המבקש מס' 1, יצחק יעקובוביץ (להלן: "יצחק"), שהוא בעל מגרש למכירת מכוניות משומשות ברמת השרון. שתי שיחות הטלפון האחרונות שניהל המנוח ממכוניתו (בשעה 19:06 ו19:09-) היו למענה הקולי של בנק ישראל, במסגרתו ניתן מידע על שערי החליפין הנוהגים. שיחות טלפון אלו הן אות החיים האחרון מן המנוח. ביום 8.12.91, בטרם נתגלתה גופת המנוח, ולאחר שיצחק נחקר לראשונה בשאלת העלמו, פרצה שריפה במגורון ששימש כמשרדו של יצחק במגרש למכירת המכוניות המשומשות. ביום 9.12.91 נתגלה המנוח חסר חיים בתא המטען של מכוניתו, שחנתה באשדוד. על פי עדויות שכנים חנתה המכונית באותו מקום מיום 5.11.91 (יום העלמו של המנוח) בשעה 21:30 לערך. רק משהתעורר חשדם של השכנים והוזמנה משטרה, נפרצה המכונית ונתגלתה הגופה.

2.לאחר חקירה (רובה ככולה סמויה) שהתקיימה במהלך מספר חודשים נעצרו המבקשים (במרץ 1992) והופרדו. לתאו של המבקש מס' 2, דורון יעקובוביץ (להלן: "דורון"), בנו של המבקש מס' 1, הוכנס מדובב, אדם בעל הרשעות פליליות, שסייע למשטרה במקרים דומים (להלן: "המדובב"). המדובב רכש, במידה מסויימת, את אמונו של דורון, ואף הציע לו לשבש את חקירת רצח המנוח, על ידי כך שעם שחרורו מן המעצר (ובעוד דורון ויצחק שוהים בכלא) יתקשר למשפחת המנוח, יציג עצמו כנושה של המנוח וידרוש את פרעון החוב - שאם לא כן יפגע בבני משפחת המנוח, כפי שפגע במנוח. במסגרת זו גילה לו דורון פרטים שונים אודות הרצח וביצועו. דורון, שחשש מהקלטות ומצילומים סמויים, שוחח עם המדובב תוך שהוא משלב בדיבורו לחישות ותנועות ידיים ועושה שימוש בכינויים. לדברי המדובב, אמר לו דורון, כי המנוח לחץ עליו ועל אביו לפרוע את החוב ולפיכך חנקוהו למוות. הודאה זו לא הוקלטה במלואה, שכן עיקרה ניתן, לדברי המדובב, בלחישות ובתנועות ידיים. המדובב הוסיף ומסר, כי דורון אמר לו, כי בעת ביצוע הרצח עטו השניים כפפות וכי באחת הכפפות שעטה היה חור ממנו בצבצה אחת מאצבעותיו. דורון הוקלט וצולם כשסיפר על הבהלה שאחזה בו משנדרש לתת טביעת אצבע של אותה אצבע דווקא. עוד סיפר דורון, כי בעת החניקה עשה המנוח את צרכיו. לדברי המדובב סיפר לו דורון, כי לאחר הרצח הוציא את הרדיו ואת הטלפון הנייד של המנוח והשליכם וכן נטל את תעודת הזהות של המנוח ואת פנקסו, קרעם לגזרים והשליכם. מקצת תיאורים אלה בא לידי ביטוי בהקלטה ובהסרטה. כמו כן תאר דורון במרומז את המקום בו הוחנתה מכונית המנוח ובה גופתו. דורון תיאר גם במדוייק את הבגדים שלבש המנוח בעת העלמו וכן את מראהו של המנוח. דורון הבטיח למדובב שכר עבור עמלו: בין בחפצי ערך ובין בהשתתפות בביצוע עבירות בעתיד. במהלך דבריו גילה דורון חרדה מתקופת המאסר הממושכת הצפויה לו ומהרס משפחתו והביע חרטה וחשש בשל כך שפתח את לבו בפני המדובב. משביקשו החוקרים להציג בפני האב את הקלטת המתעדת את אחת משיחותיו של דורון עם המדובב (קלטת שצולמה בסתר) סרב האב בכל תוקף להתבונן בקלטת זו. דורון לא הכחיש, כי שוחח עם המדובב על נסיון לשיבוש החקירה. הוא אישר גם, כי עשה שימוש במילות קוד מוסכמות ואף אישר, ככלל, את המובן שניתן להן. הוא אף אישר שהבטיח למדובב טובות הנאה תמורת עמלו. עם זאת, טען דורון, כי את כל שעשה עשה משום שהוא חף מפשע ומשום שביקש להימנע מהרשעת שווא. דורון הוסיף וטען, כי לא הודה כלל בביצוע הרצח וכי כל שעשה היה לנסות ולתת בידי המדובב פריטי מידע שיסייעו בידו להציג את עצמו כרוצח האמיתי. פריטי מידע אלה הגיעו לידיו, לטענתו, עקב היכרותו המוקדמת עם המנוח וכן מידי החוקרים ומעיון מזדמן בחומר החקירה שהונח בהישג ידו.

הדיון בבית המשפט המחוזי

3.בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים א' א' לוי, ד' ברלינר ו-ו' אלשיך) הרשיע את המבקשים (ביום 10.6.93) ברצח המנוח. ההרשעה בוססה על הקלטתן וצילומן של שיחות דורון עם המדובב ועל גירסת המדובב באשר לדברים שאמר לו דורון ואשר לא תועדו בהקלטות (ולעניין זה אדרש בהמשך הדברים), כמו גם על שקריו של יצחק באשר לפרעון חובו למנוח (כאמור, יצחק הוא בעל מגרש למכירת מכוניות ברמת השרון). בעת שרכש את המגרש נטל מן המנוח הלוואה בסך 60,000 ש"ח בריבית חודשית של 7.5%. על פי פנקסו של המנוח ועל פי דברים שאמר לחבריו ביום העלמו, עמד חובו של יצחק למנוח על כ- 160,000 ש"ח, נכון ליום הרצח. יצחק טען, כי פרע את חלק הארי של ההלוואה, אך טענתו נדחתה, בין היתר עקב הצהרות סותרות שנתן בעניין מצבו הכלכלי בהליך אזרחי לו היה צד. בית המשפט המחוזי קבע, כי עדותו "הותירה..רושם עגום ביותר ככל שהמדובר באמינות") וכן על התנגדותו הנחרצת של יצחק לצפייה בקלטת המתעדת את שיחת בנו, דורון, עם המדובב ועל אמירתו כי משך כל יום הרצח שהה במחיצת בנו. בית המשפט דחה את גירסת דורון לפיה כל דבריו למדובב נאמרו במסגרת נסיון לשבש את חקירת הרצח על-ידי הצגת המדובב כרוצחו האמיתי של המנוח ועל-ידי הסטת תשומת הלב ממנו ומאביו. כן דחה בית המשפט את טענת דורון כאילו מקורם של כל הפרטים הנוגעים למנוח ולרצח בהיכרותו המוקדמת עם המנוח ובמידע שהגיע לידיו במהלך עיון בתיק החקירה. לעניין זה, הצביע בית המשפט על התבטאויותיו של דורון שהצביעו על חששו מעונש המאסר הכבד הצפוי לו ועל חרטתו על שהתוודה בפני המדובב. הגם שההכרעה היתה פה אחד נחלקו דעות השופטים באשר לביסוסה של הרשעתו של יצחק. שניים מהם (כב' השופט א' א' לוי וכב' השופטת ד' ברלינר) קיבלו את עדותו ופרשנותו של המדובב בכל הנוגע לרמזים ולמילות הקוד בהם עשה דורון שימוש, ללחישותיו ולתנועות גופו (כל אלו לא תועדו, מטבע הדברים, בהקלטות ורק מקצתן צולמו). הם ראו בדברים אלה "אימרת חוץ בכתב" של דורון, כמשמעותה בסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971- וסברו, כי היא יוצרת בסיס מספק גם להרשעתו של יצחק. השופטת השלישית (השופטת ו' אלשיך) סרבה להסתמך באופן עצמאי על גרסתו של המדובב באשר ללחישות ולתנועות הגוף כ"אמרה בכתב" וכמקור להרשעתו של יצחק. עם זאת, סברה שופטת זו, כי די בדבריו של דורון, כפי שהוקלטו כדי להוות (יחד עם הראיות שנמנו לעיל) בסיס מספק להרשעת יצחק. שלושת השופטים נתנו את דעתם לאישיותו של המדובב לעברו הפלילי ולמניעיו.

הערעור

4.המבקשים ערערו לבית משפט זה (ע"פ 4004/93

יעקובוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (1) 133) על הרשעתם. טענותיהם התמקדו בשני מישורים: האחד - קבילות דבריו של המנוח באשר לחובו של יצחק כלפיו ובאשר לכוונתו לנסוע למגרשו של יצחק; והשני - קבלת גרסת המדובב באשר להתוודותו של דורון בפניו. בית המשפט (כב' השופטים א' מצא, י' קדמי וט' שטרסברג-כהן) דחה את ערעורם פה אחד (ביום 18.2.96). שופטי ההרכב לא נחלקו באשר לקבילותן של אמרות המנוח ביום העלמו ולרשום בפנקסו, כמו גם באשר להסתמכות על דברי דורון ועל עדות המדובב כבסיס להרשעתו של דורון. עם זאת, נחלקו הדעות באשר להכרה בדברי דורון עליהם העיד המדובב כ"אמרה בכתב". שנים מן השופטים (כב' השופט מצא וכב' השופטת שטרסברג-כהן) סברו, כי דברים אלה אינם עולים כדי אמרה בכתב, אך הסכימו, כי די בדברי דורון, כפי שתועדו בהקלטה ובצילום, כדי להוות אמרה בכתב שיש בה כדי להרשיע את אביו, יצחק. השופט השלישי (כב' השופט י' קדמי) סבר, כי נוכח ההלכה שנפסקה בד"נ 23/85 מדינת ישראל נ' טובול , פ"ד מב (4) 309, די בדברים שהעלה המדובב על הכתב לאחר שיחתו עם דורון כדי להוות אמרה בכתב.

הבקשה לקיום משפט חוזר

5.המבקשים עצמם הם החתומים על הבקשה הקצרה שבפני. בבקשה זן (שהוגשה ליועץ המשפטי לממשלה ביום 7.8.98) הם מעלים מספר טענות: ראשית

- המדובב שעל עדותו הסתמכו הערכאות שהרשיעו אותם, העיד לאחרונה בתיק אחר (ת.פ.ח. 26/95 מדינת ישראל נ' ראובן אדזיאשווילי) , כי אחד הנאשמים באותו תיק הודה בפניו, בלחש ובתנועות ידיים כי רצח אדם ובית המשפט שם סרב לקבל את גרסתו וזיכה את הנאשמים. שנית , אף כב' השופט קדמי, בעת שדן בערר על מעצרו של נאשם נוסף שאותו מדובב העיד כנגדו (בש"פ 5264/96 פנחס אוחנה נ' מדינת ישראל , לא פורסם), לא מצא לנכון להסתמך על עדות המדובב. שלישית - טענת האליבי שהעלו המבקשים (רכישת ירקות בחנות ירקות הסמוכה למגרש) לא נבדקה מעולם. ורביעית

- המדובב טען, כי דורון הודה בפניו שחנק את המנוח בחוט תיל, בעוד שאין חולק, כי המנוח נחנק בחוט טקסטיל.

6.לבקשתם צרפו המבקשים "חוות דעת משפטית" מיום 14.12.97 מאת עו"ד א' פלדמן (שלא ייצג את המבקשים בהליכים הקודמים, ואף אינו מייצגם כעת). עיקרה של חוות דעת זו נוגע לאי-קבלת עדותו של המדובב בת.פ.ח 26/95 האמור. אליבא דעו"ד פלדמן, מעידות ההתרחשויות בהליך זה, כי המדובב אימץ לו שיטה של הפללת חשודים על דרך בדיית התוודות בפנטומימה שלא תועדה באופן כלשהו. לשיטתו של עו"ד פלדמן, מקימים שיטה זו, כמו גם עברו הפלילי ואופיו של המדובב, ספק ממשי שמא הרשעת המבקשים היא עיוות דין הנובע מן האמונה הלא מסוייגת שרחש בית המשפט לעדות המדובב. באותה נשימה מוסיף עו"ד פלדמן וכותב, כי כבר בהכרעת הדין בבית המשפט המחוזי ניתן לקרוא ספקות המלווים את השופטים בדרכם להרשיע את השניים. לשיטתו, אילו ניתנה הכרעת הדין בת.פ.ח. 26/95 קודם להכרעת הדין בעניינם של המבקשים היו פני הדברים שונים. עוד מציין עו"ד פלדמן את אי-בדיקת האליבי שהציגו המבקשים עוד ביום 7.12.91, כפגם היורד לשורשו של ההליך וכן את אי בדיקתם של תרחישים וכיווני חקירה אלטרנטיוויים. עו"ד פלדמן מעלה גם את נושא מכשיר הרצח ואת העובדה שתחתוניו של המנוח לא הובאו לבית המשפט - לאימות הטענה כי המנוח עשה את צרכיו בעת שנחנק. כל אלה מקימים, אליבא דעו"ד פלדמן, עילות לקיומו של משפט חוזר, בין לפי סעיף 31 (א) (2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: "חוק בתי המשפט") ובין לפי סעיף 31 (א) (4) לחוק זה.

חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה

7.חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה הובאה בפני, בהתאם להוראות תקנה 2 (ג) ל תקנות בתי משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז1957- (להלן: "התקנות"). במישור הדיוני , מציין היועץ המשפטי לממשלה, כי המבקשים לא עמדו בלוח הזמנים הקבוע בסעיף 4 (א) לתקנות, ולפיו תוגש בקשה למשפט חוזר תוך 90 יום מן היום שבו נודע למבקש דבר קיומה של עילה למשפט חוזר. לענין זה, מציין היועץ המשפטי לממשלה, כי למעט הטענות באשר למדובב, הועלו יתר טענות המבקשים בהליכים הקודמים - ונדחו. היועץ המשפטי לממשלה מוסיף, כי פסק הדין בת.פ.ח 26/95 ניתן ב24.7.96- וחוות דעתו של עו"ד פלדמן - ב14.12.97-. במישור העקרוני , דוחה היועץ המשפטי לממשלה את נסיונם של המבקשים (ושל עו"ד פלדמן) לעורר סוגיות שנדונו והוכרעו. לשיטתו, משזכו המבקשים לייצוג משפטי הולם ומסור ומשנקטו בקו הגנה מסויים, אין הם יכולים לבוא כעת ולדרוש כי בית המשפט יידרש לסוגיות נוספות שלא הועלו ולא נדונו. לעניין זה, מוסיף היועץ המשפטי לממשלה, כי ההשגות והתהיות שמעלים המבקשים בבקשתם ובחוות הדעת המצורפת לה אינן אלא היפוטזות תאורטיות שאינן נתמכות בראיות כלשהן. לא כל שכן שכך הם פני הדברים כאשר מולן של היפוטזות אלו עומדת מערכת ראייתית סדורה הקושרת בין המבקשים לבין רצח המנוח. בהתייחסו למדובב , מציין היועץ המשפטי לממשלה, כי בית המשפט (בשתי הערכאות) היה מודע לכך שהמדובב הוא אדם בעל עבר פלילי העובד בשירות המשטרה וכי גירסתו התקבלה רק לאחר שהערכאה הראשונה התרשמה ממנו ומן המבקשים באופן בלתי אמצעי ולאחר שנמצאו חיזוקים אובייקטיביים רבים (בין בהקלטות ובצילומים ובין בטענותיהם השקריות ובהתנהגותם של המבקשים) לגירסתו של המדובב. בהתייחסו לעובדה שבת.פ.ח. 26/95 החליט בית המשפט שלא לקבל את עדות המדובב, טוען היועץ המשפטי לממשלה, בהסתמכו על ע"פ 4392/91 חוואג'ה

נ' מדינת ישראל , פ"ד מט (2) 45, כי ממצא מהימנות בהליך אחד אינו קביל כראיה לעניין הליך אחר. לענין זה מוסיף היועץ המשפטי לממשלה, כי עדות המבקש בעניינם של המבקשים ניתנה בינואר-פברואר 1993, בעוד שעדותו בת.פ.ח. 26/95 ניתנה כשלוש שנים לאחר מכן, כך שאין מקום להקיש ממנה רטרואקטיבית להליך שנסתיים זה מכבר, מה גם שבתי משפט הרשיעו נאשמים בהסתמך על עדותו של מדובב זה בתיקים רבים אחרים. בהתייחסו להחלטה בבש"פ 5264/96 טוען היועץ המשפטי, כי אין היא נוגעת כלל לעניינו, שכן כל עניינה בעמדת כב' השופט קדמי, שהיה בדעת יחיד לעניין זה, באשר לשאלת הגדרתה של אמרה בכתב. בהתייחסו לטענות בדבר אי-בדיקתה של טענת האליבי , מכחיש היועץ המשפטי לממשלה את הטענה, כאילו טענת האליבי לא נבדקה מעולם. הוא מסביר, כי עקב ניהול חקירה סמויה נגד המבקשים נדחתה בדיקתה של טענת האליבי עד לחודש מרץ 1992 (במהלכו נעצרו המבקשים) - ואז לא נמצאו תימוכין לטענה. לעניין זה הוא מוסיף, כי אפילו הוכחה טענת האליבי לא היה בה כדי להרחיק את המבקשים מביצוע הרצח בו הורשעו, משום שמתחם הזמנים מהעלמו של המנוח ועד להגעת מכוניתו לאשדוד רחב דיו כדי לכלול הן את ביצוע הרצח והסעת המנוח לאשדוד והן את קניית הירקות בסמוך למגרש. באשר לסוגיית החניקה בתיל מציין היועץ המשפטי לממשלה, כי סוגיה זו נדונה באריכות בערכאות, כי אין עוררים שהמנוח אכן נחנק באופן אותו תיאר המדובב, גם אם לא בחוט תיל, כי דורון עצמו אישר, כי הדגים בפני המדובב את החניקה ותיקן אותו משהלה סבר, כי המדובר בחניקה בתיל. בהתייחסו לאי-הבאת בגדי המנוח , טוען היועץ המשפטי לממשלה, כי בפני הערכאה הראשונה היו די והותר ראיות לכך שהמנוח אכן עשה את צרכיו בעת הרצח, כי משום כך לא היה צורך להביא לבית המשפט את בגדיו הצואים של המנוח וכי, מכל מקום מקומן של טענות מעין אלו הוא בעת הדיון המקורי בערכאה ראשונה - ולא עתה.

בהתייחסו לטענה הכללית בדבר עיוות דין מחווה היועץ המשפטי לממשלה דעתו, כי לא עלה בידי המבקשים להראות, כי תצפית ב"מבט-על" על מלוא חומר הראיות מעוררת חשש של ממש, כי נגרם למבקשים עיוות דין על-ידי הרשעתם.

8.לאחר שעיינתי בתיק שבפני ובטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. אנמק את מסקנתי.

"הראייה החדשה"

כאמור, תולים המבקשים את עיקר יהבם בכך שבית משפט אחר בהליך אחר לא מצא מקום להסתמך על עדות המדובב. העולה מבקשתם, ומחוות הדעת הנספחת לה, הוא כי די בכך כדי להביא לביטול הרשעתם ולמצער - לעריכת משפט חוזר בעניינם. לא מצאתי בסיס של ממש לטענה זו. ראשית, הדין עם היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לאי-תחולתו הישירה של ממצא מהימנות הנוגע לעד פלוני בהליך אחד, שעה שאותו עד מעיד בהליך אחר (וראו, לענין זה: ע"פ 4392/91 חוואג'ה נ' מדינת ישראל , פ"ד מט (2) 45,51 ; השוו: ע"א 783/83 קפלן נ' נובוגרוצקי , פ"ד לח (3) 477; 486-487; ע"פ 648/87 סבן נ' מדינת ישראל , פ"ד מב (3) 669, 674 ). שנית - בת.פ.ח. 26/95 כותב בית המשפט, בהתיחסו לעדות המדובב:

"לאחר ששמעתי את עדותו של סמי (כך כונה המדובב באותו הליך - א' ב') והתרשמתי ממנו באופן ישיר ובלתי אמצעי (גם תחת מעטה התחפושת הכבדה תחתיה הוא העיד בבית המשפט), ובשים לב למכלול הראיות בתיק המתייחסות לעד זה - הגעתי לכלל מסקנה כי אין ניתן לבסס על עדותו - כל עוד אין לה גיבוי מפורש בהקלטות - כל ממצא עובדתי לחובתם של הנאשמים...סמי ונאשם 1 שהו יחדיו בתא בו בוצעו הקלטות רצופות 24 שעות ביממה במשך למעלה משבועיים...בהקלטות אלה אין זכר להתוודותו המפורטת של נאשם 1 בפני סמי, למעט עניין "פרפורי הבטן" מיום 22.12.94. קשה שלא לתמוה, הכיצד זה במהלך שיחות כה ארוכות ומפורטות אין נאשם 1 מתוודה בפני סמי, והוא עושה כך דווקא בפנטומימה או בעת שהדברים אינם נשמעים בהקלטה מחמת הורדת המים בשרותים או דיבור בלחש." (עמ' 28 להכרעת הדין).

הפגמים שמונה בית המשפט בת"פ 26/95 אינם מתקיימים בעניינם של המבקשים. הקלטותיו וצילומיו של דורון רצופים אמירות ומידע המשתלבים בדברי המדובב אודות התוודותו של דורון בפניו. עדות המדובב אינה עומדת, בהקשר זה, בפני עצמה. היא כרוכה בדבריו של דורון, ניזונה מהם ומעשירה אותם. שלישית - מיהותו של המדובב ומניעיו האפשריים לא נעלמו מעיניהן של הערכאות שדנו בעניינם של המבקשים. דבריו נבחנו בקפידה וזכו לאמון רק לאחר דיון מפורט ומעמיק בכל יסוד מיסודותיהם. בנסיבות אלו אין לומר, כי העובדה, כי מותב אחר, שדן בעניין אחר, לא מצא לנכון לקבל עדות שמסר אותו מדובב, מספר שנים לאחר שמסר את עדותו בעניינם של המבקשים, מהווה עובדה או ראיה העשויה, לבדה או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקשים (וראו סעיף 31 (א) (2) לחוק בתי המשפט). ממצא המהימנות אינו בגדר ראייה לעניינם של המבקשים וגם מן הבחינה המהותית אין בו כדי להביא לשינוי התוצאה בעניינם.

על עיוות הדין

סעיף 31 (א)(4) לחוק בתי המשפט, כפי שתוקן בחוק בתי המשפט (תיקון מס' 22) תשנ"ו, קובע, כי משפט חוזר יכול ויתקיים גם אם "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין."

במ"ח 6731/96 משה עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (2) 334 ציינתי, בהתייחס לסעיף זה:

"לבחינתה של עילה זו, על הנשיא להשקיף "במבט-על" על מלוא חומר הראיות - המקורי והנוסף - ולשאול עצמו, אם על פי השקפתו שלו, קיים חשש של ממש כי בהרשעת המבקש נגרם עיוות דין." ( שם , בעמ' 360-359; ראו גם: מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל - טרם פורסם).

כב' המשנה לנשיא, שנדרש אף הוא לסוגייה ציין:

"לדידי חולש הדיבור 'עיוות דין' בסעיף 31 (4) שאליו נלוות המלים 'חשש של ממש' על סעיף 31 כולו. דיבור זה לא התכוון להפוך את הליכי המשפט החוזר לערעור נוסף, שבגדרו רשאי הנאשם לשכנע את בית המשפט להגיע לתוצאות הפוכות מהתוצאות אליהן הגיע במשפט הראשון על יסוד החומר שהיה לפניו; אלא הוא התיר לבית המשפט להתחשב בקיומן של נסיבות מיוחדות שהמחוקק לא יכול היה לחזותן מראש עת קבע את הנוסח המקורי של סעיף 31 , והוא - כאשר קיים חשש של ממש שאיש חף מפשע הורשע. יש לחזור ולהדגיש: התיקון לא בקש לגרוע באופן עקרוני מעקרון הסופיות של פסק הדין, אלא לתת לנשיא, או לשופט המטפל בבקשה, כלי נוסף, מעין 'סעיף עוללות', המאפשר לו לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהורות על משפט חוזר, כאשר הוכח לשביעות רצונו שנתקיימו הנסיבות הנדירות ויוצאות הדופן, המצדיקות את הדבר." (מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (4) 241, 250-251).

טענותיהם של המבקשים, רובן ככולן, מהוות, למעשה, חזרה על טענות שהועלו ונדחו על-ידי הערכאות שדנו בעניינם. טענות מעין אלו אינן מהוות בסיס לקיומו של משפט חוזר. כאמור לעיל, לא נועד הליך המשפט החוזר ליצור הליך ערעור נוסף. לא כל שכן, שכך הם פני הדברים, כאשר המבקשים היו מיוצגים בשתי הערכאות על ידי עורכי דין שצויינו לשבח בפסקי הדין על האופן בו ייצגו את המבקשים. כך שאין כל חשש שלא היה למבקשים יומם בבית המשפט (והשוו, לעניין זה: דו"ח הועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר (1994), עמ' 55, וכן מ"ח 7929/96). אפשר ובהרהור שלאחר מעשה סבורים המבקשים, או יועצים משפטיים נוספים אליהם פנו כעת, כי ניתן היה להעלות טיעונים נוספים ולבחון קווי פעולה נוספים שאפשר והיו מסייעים למבקשים. אך בכך אין די. לעניין זה נפסק:

"אך מובן הוא כי אין הדיון בערכאה הראשונה מעין "חזרה כללית" לקראת הדיון הסופי בערכאת הערעור. כמתחייב מסופיות הדיון על הצדדים לכלכל את צעדיהם בערכאה הדיונית, ואין בידם להתאים עצמם לאחר מכן בערעור על פי תוצאות הדיון." (ע"פ 747/86 מיכל הלל ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד מב (3) 447, 456; ראו גם מ"ח 4281/98 אלכסנדר לב נ' מדינת ישראל , טרם פורסם).

דברים אלה יפים, כמובן, מקל וחומר, לענייננו, בו לאחר שנסתיימו כל ההליכים בעניינם של המבקשים מתבקש בית המשפט לשוב ולעיין בטענות שהועלו ונדחו או לעיין לראשונה בטענות שהמבקשים (או באי כוחם דאז) בחרו בשעתו שלא להעלותן כלל. כך הטענה בדבר אי בחינת האליבי וכך הטענה בדבר חוט התיל, שהועלו ונדונו קודם לכן וכך העלאת היפוטזות חדשות לגבי זהות רוצחיו של המנוח - טענות שלא עמדו ביסוד ההליכים הקודמים. סיכומו של דבר - גם בחינת טענות המבקשים ב"מבט על" אינה מצביעה על חשש ממשי לקיומו של עיוות דין בעניינם. הרשעת המבקשים התבססה, בראש ובראשונה, על מוצא פיו של דורון, בין בדברים מפורשים ובין ברמזים, בין באמירה בקול רם ובין בלחישה, בין במלל ובין בתנועות ידיים. לכל אלה חברו שקריו של יצחק, דבריו של המנוח ביום מותו ועוד ראיות אובייקטיביות שאינן מתבססות דווקא על דברי המדובב. לא מצאתי בטענות שבפני דבר שיש בו כדי לעורר חשש ממשי באשר לביסוס זה להרשעתם של המבקשים.

סוף דבר - כאמור לעיל, לא עלה בידי המבקשים להראות, כי נתקיימה בעניינם עילה מן העילות המנויות בסעיף 31 (א) לחוק בתי המשפט, ומשום כך דין בקשתם להידחות.

הבקשה למשפט חוזר נדחית.