מ"ח 8158/06 יובל כהן נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה למשפט חוזר המוגשת בעקבות הרשעתו של המבקש על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בעבירות של קבלת רכב גנוב ומסחר ברכב גנוב. ערעורו של המבקש על חומרת העונש, אשר הוגש לבית משפט זה, נדחה. הבקשה דנא הובאה להכרעתי בהתאם להחלטה של חברתי, הנשיאה ד' ביניש, מיום 8.10.06.

2.

המבקש הועמד לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב בגין עבירות של קבלת רכב גנוב ומסחר ברכב גנוב (סעיפים 413י, 413יא לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בהתאמה). בכתב האישום נטען, כי המבקש קיבל לידיו רכב מסוים ביודעו כי הוא גנוב, וכי בהמשך מכר רכב זה לאדם בשם דאוד דהדולן (להלן - דאוד). המבקש כפר באשמה. במסגרת סיכומי ההגנה, טען המבקש לראשונה כי עומדת לו הגנה מן הצדק הנובעת מאכיפה בררנית מצד רשויות התביעה, וכי על כן ראוי לזכותו. על פי הנטען, היפלו אותו רשויות התביעה לרעה לעומת דאוד. זאת, מאחר שדאוד הועמד לדין בפני בית משפט השלום והעבירה היחידה אשר יוחסה לו במסגרת כתב האישום הייתה זו של קבלת רכב גנוב. בהמשך אף נערך עם דאוד הסדר טיעון, בעקבותיו הודה בעבירה קלה יותר של החזקת נכס החשוד כגנוב (סעיף 413 לחוק העונשין, תשל"ז-1977), ונגזר עליו עונש של שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס. ביום 12.7.05 הרשיעה הערכאה הדיונית (כב' השופט ע' מודריק) את המבקש בעבירות שיוחסו לו. בדחותו את טענת ההגנה מן הצדק פסק בית המשפט המחוזי, כי העלאת הטענה בשלב כה מאוחר של ההליך, בו אין עוד הזדמנות לתביעה להתייחס אליה, מהווה חוסר ניקיון כפיים. עם זאת, התיר בית משפט קמא להעלות את הטענה במסגרת שלב גזירת הדין. ביום 8.11.05 דן בית המשפט המחוזי את המבקש לעונש של עשרים ושבעה חודשי מאסר, מתוכם תשעה חודשים בפועל והיתרה על תנאי. בגזר הדין נקבע, כי אין לראות בעונש שהוטל על דאוד משום אמת מידה מחייבת לעניין קביעת עונשו של המבקש. בהקשר זה צוין, בין היתר, כך: "לא יכולתי לבחון את מערכת הראיות לכאורה שהיתה בידי התביעה ערב העמדתו של דחדולן (הכוונה לדאוד - א' ג') לדין. חזקה על התביעה שלא נקטה יחס מפלה ולא פעלה מתוך משוא פנים כלפי נאשם זה או אחר. אין זאת אלא שהנסיבות הצדיקו גישות נפרדות ביחס לשני הנאשמים הללו". ביום 21.12.05 הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה (ע"פ 11714/05). הערעור כוון אך נגד חומרת העונש שהושת עליו, ולא נגד עצם ההרשעה. במסגרת הערעור העלה אמנם המבקש טענה באשר לחוסר האחידות בין העונשים שנגזרו עליו ועל דאוד, אולם נמנע מלהשיג על דחיית טענתו להגנה מן הצדק בהתייחס לעצם ההרשעה. ביום 15.5.06 דחה בית משפט זה (כב' השופטים ד' ביניש, א' פרוקצ'יה וא' א' לוי) את הערעור. הבקשה לעריכת משפט חוזר אשר לפניי הוגשה ביום 5.10.06. בד בבד עם הגשת הבקשה עתר המבקש לעיכוב ביצוע עונש המאסר, אשר מועד תחילת ריצויו נקבע ליום 15.10.06. ביום 22.11.06 דחיתי את בקשת עיכוב הביצוע, ובטלתי את עיכוב הביצוע הארעי עליו הוריתי ביום 12.10.06. יצוין עוד, כי ייצוגו של המבקש הוחלף לאחר דחיית ערעורו, היינו - באת כוחו בבקשה דנא לא ייצגה אותו בהליכים הקודמים.

3.

לטענת המבקש, הרשעתו בעבירה חמורה יותר מן העבירה בה הורשע דאוד, כמו גם הפער בין העונשים אשר נגזרו עליהם, גרמו לעיוות דין. לשיטתו, קיים סיכוי גבוה לכך שאילו הייתה הטענה בדבר אכיפה בררנית נדונה לגופה, היא הייתה מתקבלת. זאת, מאחר שבכל הנוגע לפרשה נשוא דיוננו, אין בנמצא טעמים ראויים להבחנה בין המבקש לבין דאוד. על רקע האמור, גורס המבקש כי מתקיימות בעניינו העילות לעריכת משפט חוזר הקבועות בסעיפים 31(א)(2) ו-31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט). המדינה, מצידה, מתנגדת לבקשה, תוך שהיא מציינת כי אין הבקשה מגלה איזו מהעילות הקבועות בדין לעריכתו של משפט חוזר.

4.

בקשתו של המבקש לעריכת משפט חוזר מבוססת, כאמור, על הטענה בדבר אכיפה בררנית, קרי - יחס מפלה בינו לבין דאוד. טענה זו נדחתה על ידי הערכאה הדיונית במסגרת הכרעת דינה, בשל השלב המאוחר בו הועלתה. אף על פי כן ביכר המבקש, אשר היה מיוצג, שלא להשיג באופן מפורש על דחייתה של הטענה בפני ערכאת הערעור. על פי האמור בבקשה, נעשה הדבר במכוון ולאחר התייעצות עם הסנגוריה הציבורית הארצית, מתוך מטרה להתמקד בטענות הנוגעות לשיקומו של המבקש. מוסד המשפט החוזר לא נועד ליצור הליך ערעורי נוסף או לאפשר "מקצה שיפורים" לבעל דין אשר טענותיו לא צלחו. העובדה שהמבקש או באת כוחו הנוכחית סבורים עתה כי שגה בית משפט קמא בדחותו את הטענה הנזכרת, או כי ניתן היה להשיג על הדחייה בפני ערכאת הערעור, אינה מספיקה, כשלעצמה, כדי להקים עילה לעריכתו של משפט חוזר (השוו, מ"ח 1888/01 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(5) 403, 414-413; מ"ח 4281/98 לב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פיסקה 4; מ"ח 6983/98 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(3) 86, 96-95). בהקשר זה יצוין, כי הבקשה שלפנינו אינה כוללת טענה מפורשת בדבר ייצוג לקוי על ידי בא כוחו הקודם של המבקש. לכך יש להוסיף, כי ככלל ולמעט במקרים יוצאי דופן, מותנית קבלתה של טענה בדבר אכיפה בררנית בקיומם של שיקולים פסולים או בלתי ענייניים מצידן של רשויות התביעה (ע"פ 4855/02 בורוביץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה 26). דומה, מבלי להכריע בדבר, כי בטענותיו של המבקש אין כדי לבסס קיומם של שיקולים כאמור בעניין שלפנינו. נוסיף ונזכיר, כי בהודעת הערעור אשר כוונה נגד גזר דינה של הערכאה הדיונית, נכללה טענה באשר לחוסר האחידות בין העונשים שהוטלו על המבקש ועל דאוד. אף על פי כן, דחה בית משפט זה את הערעור. בין היתר לאור האמור לעיל, לא שוכנעתי כי מתעורר חשש של ממש לקיומו של עיוות דין, כנדרש על פי הוראת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. אף איני סבור כי מתקיימת בענייננו העילה לעריכת משפט חוזר אשר נזכרת בסעיף 31(א)(2) לחוק האמור (לעניין פרשנותם של סעיפי משנה אלו ראו, מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 529, 565-561). הסמכות להורות על משפט חוזר נועדה אך למקרים חריגים ונדירים, בהם מגיע בית המשפט למסקנה כי האינטרס בדבר מניעת טעות אפשרית בהרשעתו של אדם גובר על הערך שעניינו סופיות הדיון. בחינת נסיבותיו של המקרה שלפניי מעלה, כי הוא אינו בא בגדר אותם מקרים יוצאי דופן.

5.

הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית, איפוא.