ע"א 8107/16פלוני נ. פלוני

הנשיאה א' חיות:

זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' וילנר ) בת"א 36080-10-12 מיום 27.7.2016, בו נדחתה תביעת המערער לפיצויים בגין נזקי גוף על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ).

רקע והליכים קודמים

1.

המערער נפגע באורח קשה בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 1.9.2011 עת נסע ברכב הנהוג על ידי אשתו, המשיבה 1 (להלן: התאונה , הרכב

ו בני הזוג ). על רקע זה הגיש המערער את התביעה מושא הערעור נגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, היא המשיבה 2 (להלן: קרנית ). בין הצדדים אין מחלוקת כי המערער אינו רשום כבעלים של הרכב, וזה רשום על שמה של המשיבה 1. כמו כן, אין חולק כי בעת התאונה לא היה הרכב מבוטח בביטוח חובה על פי דין. ביום 27.7.2016 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' וילנר ) את התביעה. במוקד פסק הדין עמדה טענת קרנית כי המערער הוא בעלים של הרכב, הגם שאינו רשום על שמו. לפיכך ובהינתן החריג הקבוע בסעיף 7(6) לחוק הפיצויים – אין היא חבה בפיצויים כלפיו.

וכך קובע סעיף 7(6) האמור:

הגבלת זכאותם של נפגעים

7.נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:

[...]

(6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו.

2.

בית המשפט קמא בחן את שאלת הבעלות ברכב וקבע כי למרות שהרכב רשום על שם המשיבה 1, הוא בבעלות משותפת של בני הזוג. בית המשפט קיבל את טענת קרנית כי הרכב נרשם על שם המשיבה 1 בלבד בשל המצב הכלכלי שבו היה נתון המערער בעת שנרכש הרכב וכי הוא נרכש כרכב משפחתי יחיד המשמש את בני הזוג וילדיהם. תימוכין למסקנה זו מצא בית המשפט בעובדה שהרכב הקודם ששימש את בני הזוג היה רשום אף הוא על שם המשיבה 1 בלבד, הגם שבאותה העת לא היה לה רישיון נהיגה. לכך הוסיף בית המשפט כי טענת בני הזוג שהרכב ניתן למשיבה 1 במתנה מאת המערער נולדה לראשונה רק בשלב החקירה הנגדית של בני הזוג בבית המשפט – והדבר נושא משקל לעניין מהימנות גרסה זו. עוד נקבע כי הגרסה אינה מתיישבת עם חומר הראיות, ממנו עלה כי בני הזוג התכוונו לרכוש רכב משפחתי אשר ישמש את שניהם – כל אחד לפי צרכיו. לעניין זה ציין בית המשפט כי אינו נותן אמון בגרסת המשיבה 1 שלפיה כל אימת שביקש המערער לעשות שימוש ברכב היה עליו לקבל את רשותה. הוטעם כי המערער היה הגורם הדומיננטי מאז ומתמיד בכל נושא הטיפול ברכב ורכישתו, והוא אף היה אמון על הסדרת נושא הביטוח. דברים אלה נתמכו בגרסה שמסרה המשיבה 1 במשטרה סמוך לאחר התאונה, וכן בשלב מאוחר יותר בדברים שמסרה המשיבה 1 לחוקר מטעם קרנית. בית המשפט הוסיף וקבע כי הוא אינו נותן אמון בעדות המערער, וכי עדות זו אינה מתיישבת עם חומר הראיות.

על יסוד כל אלה קבע בית המשפט שהמערער והמשיבה 1 היו בעלים משותפים של הרכב. בית המשפט דחה את טענת המערער כי לצורך תחולת הוראת סעיף 7(6) לחוק הפיצויים המונח "בעלות" או "חזקה" מסב עצמו על השליטה ברכב והוסיף כי מכל מקום בנסיבות העניין המערער אף היה בעל השליטה ברכב.

3.

מכאן פנה בית המשפט לבחון האם החריג הקבוע בסעיף 7(6) לחוק הפיצויים חל על עניינו של המערער, באופן השולל את זכאותו לפיצויים. בית המשפט עמד בהקשר זה על הגישה המצמצמת הנקוטה בפסיקה באשר לפרשנות החריגים הקבועים בחוק, לנוכח התכלית הסוציאלית שביסודו. בהתאם לגישה זו נקבע בפסיקה כי אין די בכך שמתיר השימוש הוא הבעלים או המחזיק ברכב כדי לשלול את זכאותו לפיצוי, אלא יש להוכיח כי דבק בו יסוד של אשם. כלומר, כי הוא ידע או היה עליו לדעת שאין לרכב כיסוי ביטוחי. לעניין זה צוין כי די בהוכחת פזיזות או עצימת עיניים מצדו של בעל הרכב. במקרה דנן קבע בית המשפט כי התנהגות המערער לוותה באשם, שכן הוא ידע באופן פוזיטיבי שהמשיבה 1 נוהגת ברכב ללא כיסוי ביטוחי. לקביעה זו הגיע בית המשפט בהתבסס על הודעתה של המשיבה 1 במשטרה וכן בפני החוקר מטעם קרנית, ומעדות סוכן הביטוח של בני הזוג. הוטעם כי אף בהנחה שהמערער לא ידע כי לרכב אין כיסוי ביטוחי, היה עליו לדעת על כך כבעלים משותף של הרכב וכמי שהשתמש בו מעת לעת, ובפרט משעה שסוכן הביטוח שטיפל בנושא התריע בפניו כי יש לחדש את הביטוח.

לבסוף דחה בית המשפט את טענת המערער כי לא נתן למשיבה 1 הרשאה פוזטיבית להשתמש ברכב, וכי הרשאה שכזו אף לא יכולה להינתן ככל שהוא הבעלים של הרכב במשותף עימה. נקבע כי בעצם השותפות של בני הזוג ברכב טבועה ההרשאה ההדדית לנהוג בו, וכי חזקה על המערער כי הימצאותו כנוסע ברכב בעת שהמשיבה 1 נהגה בו מלמד כי התיר לה לנהוג בו. לכך הוסף כי טענות המערער בעניין זה אינן מתיישבות עם שורת הצדק וההיגיון, שכן מידת ה"אשם" שדבק במתיר לצורך תחולת החריג שקבוע בסעיף 7(6) לחוק הפיצויים, נבחנת מנקודת המבט של מתיר השימוש ברכב, ולא של הנוהג בו.

מן הטעמים הללו דחה בית המשפט את התביעה.

טענות הצדדים בערעור

4.

המערער והמשיבה 1 גורסים כי החריג הקבוע בסעיף 7(6) לחוק הפיצויים אינו חל בעניינם. על כן, לטענתם, שגה בית המשפט קמא בדחותו את התביעה. לדבריהם, יש לפרש בצמצום את התיבה "בעל הרכב או המחזיק בו" הקבועה בסעיף, כך שתתייחס אך ורק לבעל השליטה והזיקה הקרובה לרכב, ולמי שנהג בו מנהג בעלים והשתמש בו באופן יומיומי . בענייננו, כך נטען, בעלת השליטה היחידה ברכב היא המשיבה 1 משום שהרכב נרכש לשימושה הבלעדי, נרשם על שמה, והיא אף זו שעשתה בו שימוש ייחודי ובלעדי עד לתאונה. עוד נטען כי המערער עשה שימוש ברכב לעיתים רחוקות, וזאת לאחר שקיבל לכך רשות מאת המשיבה 1, וכי זיקתו לרכב הייתה רחוקה מאוד. כמו כן נטען כי שגה בית המשפט בקובעו כי מצבו הכלכלי הקשה של המערער הוא שהוביל לרישום הרכב על שם המשיבה 1 בלבד. קביעה עובדתית זו, כך נטען, אינה נתמכת בחומר הראיות והמערער הוסיף וטען כי לא היה מקום לקבוע שהוא בעלים משותף של הרכב אך משום שטיפל בהליכי רכישתו עבור המשיבה 1 ונשא בהוצאות הרכישה. דברים אלה נכונים בפרט – כך הטענה – שעה שחזקת השיתוף אינה חלה על בני הזוג, ושורר ביניהם משטר של הפרדה רכושית. בצד הדברים האלה, נטען כי המערער לא ידע שהרכב אינו מבוטח בביטוח חובה, וכי מסקנה זו מתיישבת עם העובדה שהמערער היה עסוק מאוד בעבודתו וסמך בעניין זה על המשיבה 1. כמו כן מתיישבת מסקנה זו לטענת המערער עם התכליות הסוציאליות שעומדות ביסוד חוק הפיצויים. לבסוף, נטען כי אין לראות במערער כמי שהתיר את השימוש ברכב למשיבה 1 וכי קביעתו של בית המשפט קמא לפיה יש לראות בבעלות המשותפת משום מתן היתר הדדי בין בעלים משותפים, מאיינת למעשה את הדרישה שבסעיף 7(6) לחוק הפיצויים באשר לצורך במתן היתר כאמור. לדברי המערער, הוא אף אינו יכול לתת למשיבה 1 היתר כזה משום שהיא בעלת הרכב.

5.

קרנית מצידה סומכת ידיה על פסק הדין של בית משפט קמא, וגורסת כי אין מקום להתערב – כטענת המערער והמשיבה 1 – בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות שנקבעו בפסק הדין. קרנית שבה וטוענת כי מן הראיות שהובאו בפני בית המשפט ונסקרו בפסק הדין עולה בבירור כי הרכב היה במועד הרלוונטי רכוש משותף של בני הזוג, והם עשו בו שימוש משותף. משכך, הוטעם כי אין מקום לייחס משקל מכריע לעובדה שהרכב נרשם על שם המשיבה 1 בלבד. לכך הוסף, כי גרסת המערער לפיה הרכב נרכש במתנה עבור המשיבה 1 היא גרסה מאוחרת, שנולדה בשלב ההוכחות שנשמעו בבית המשפט. עוד נטען כי הוכח שמצבו הכלכלי של המערער בתקופ ה שקדמה לתאונה היה רעוע וכי על הרכב הקודם של המערער הוטל עיקול עקב חובות. קרנית הוסיפה והדגישה עוד כי המערער היה זה שטיפל בענייני ביטוח הרכב כפי שאף מסרה המשיבה 1 בגירסה הראשונית שהציגה. אשר לשאלת ההיתר לנהוג ברכב, גורסת קרנית כי בנסיבות העניין וכפי שקבע בית המשפט קמא, יש לראות במערער כמי שנתן הרשאה למשיבה 1 לנהוג ברכב.

6.

בחנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה ובאנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

טענות המערער מופנות בעיקרו של דבר לקביעות עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט קמא. על ממצאים אלה ביסס בית המשפט את מסקנתו באשר לתחולתו של החריג הקבוע בסעיף 7(6) לחוק הפיצויים. אנו סבורים כי בית המשפט קמא בחן וניתח כנדרש את התשתית הראייתית שעמדה לפניו, תוך התייחסות מפורטת וממצה לטענות הצדדים. עוד אנו סבורים כי הממצאים העובדתיים שקבע מבוססים היטב ותומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיע. במסקנה זו אין לגלות טעות שבחוק. לפיכך, החלטנו לדחות את הערעור ולאמץ את פסק הדין של בית משפט קמא, מטעמיו, לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבה 2 בסכום של 15,000 ש"ח.