ע"א 8117/03 איתן ענבר נ. ד'ר אסף יעקב

המערער מבקש לפטרו מהפקדת ערבון בהסתמך על שני נימוקים: האחד – העובדה שמדובר בשאלה תקדימית שאין לגביה התייחסות מפורשת בחוק. והשני – העובדה שבא כח המשיב מייצגו ללא תמורה, כך שלא ייגרם לו חסרון כיס כתוצאה מן הערעור.

החלטתי לדחות את הבקשה על שני נימוקיה:

העובדה שמדובר בשאלה תקדימית, אף אם היא נכונה, אין בה כדי למנוע בהכרח חיובו של בעל דין בהוצאות משפט. השיקולים בחיוב בהוצאות הם מורכבים, ואינם כוללים נימוק אחד בלבד. העובדה שבמקרה זה או אחר החליט בית המשפט להימנע מחיוב בהוצאות בשל היותה של שאלה חדשה או תקדימית אינה מעידה על קיומו של כלל גורף בעניין זה, כך שאין כל ודאות שבית המשפט הדן בערעור לא יחייב את המערער בהוצאות.

גם הטעם השני אינו מצדיק קבלת הבקשה: ראשית, כפי שהובהר בתגובת המשיב, הוסכם בין המשיב לבאי כוחו כי ההוצאות ושכר הטרחה שייפסקו לטובת המשיב (בניכוי הוצאות שהוציא המשיב) ישולמו לבאי כוחו. אין מדובר, איפוא, בחסרון כיס משמעותי (להוציא הוצאות ישירות, אם יהיו כאלה) שייגרם למשיב אם לא יחוייב בהוצאות, אולם גם במצב זה קיימת ציפיה של המשיב ושל באי כוחו לכך שאם תתקבל עמדתם יזכו בהוצאות משפט, והעובדה שהסכם שכר הטרחה אינו מנוסח בדרך ה"קלאסית" של תשלום מראש אינה מצדיקה לשלול מהם זכות זו.

זאת ועוד: צודק המערער בטענתו כי החיוב בהוצאות משפט מודרך על ידי העיקרון שבדרך כלל יש לפסוק הוצאות בסכום שימנע חסרון כיס מהצד הזוכה (ע"א 300/77, רוזנר ואח' נגד בניני ט.ל.מ חברה לבנין ופיתוח בע"מ, פ"ד לב (3) 682). אולם בדרך כלל מיושם כלל זה על דרך של אמדן והערכה, ולאו דוקא על בסיס הסכם שכר הטרחה המסוים שבין כל בעל דין לבא כוחו. במקרה של קביעת ערבון, המרחק בין הסכם שכר הטרחה הספציפי לבין סכום הערבון גדול עוד יותר, שכן מדובר בהערכת דבר אשר טרם בא לעולם: אף אם בפסיקת ההוצאות בתום הערעור יש מקום להביא בחשבון את ההוצאות ושכר הטרחה כפי ששולמו בפועל, הרי בשלב המקדמי של קביעת הערבון, עוד טרם שהתקיים הדיון, וכאשר האופן המדויק בו יתנהל אינו ידוע עדיין, קביעת סכום הערבון נעשית דרך של אמדן כללי, ואין מקום לתלות את סכום החיוב בהסכם שכר הטרחה המסויים הקיים בכל תיק ותיק.

נוכח כל האמור החלטתי לדחות את הבקשה. הערבון יופקד בהתאם לדרישה שתישלח אל המערער.