ע"א 8139/01 לאה ויסמן נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה למתן ארכה לצורך הגשת ערעור על פסק דין.

1.פסק הדין נשוא הבקשה ניתן ביום 12.9.00. בפסק הדין חוייבה המשיבה בתשלום פיצויים לתובעים בבית משפט קמא. פסק הדין אינו ניתן עוד לערעור, ובקשה לארכה לצורך ערעור עליו, שהוגשה מטעם המשיבה, נדחתה, וכך גם ערעור על החלטת הדחייה (ע"א 694/01

מדינת ישראל נ' ויסמן,

דינים עליון ס' 19). בקשת הבהרה שהוגשה על ידי המשיבה, לעניין חישוב הפיצוי, נדחתה בהחלטה של בית משפט קמא מיום 11.3.01. ביום 8.7.01 פנו התובעים בבית משפט קמא (הם המבקשים שבפניי) בבקשת הבהרה משלהם לבית משפט קמא. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט מיום 17.7.01.

(א) הבקשה שבפניי הוגשה ביום 21.10.01. נטען בה, כי המועד האחרון להגשת ערעור על החלטת בית המשפט מיום 17.7.01 הוא ביום 24.10.01. מן הבקשה עולה, כי המבקשים פנו, באמצעות באת כוחם, אל פרקליט מחוז ירושלים, במכתב מיום 25.9.01. במכתב נאמר, כי המבקשים הורו לבאת כוחם לפעול ככל הנדרש להבהרת פסק הדין ומימושו. הועלו במכתב אופציות שונות, ובהן הגשת ערעור בזכות לבית המשפט העליון על החלטת השופטת; הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק כנגד פרקליט המחוז הנמנע מלפעול על פי סמכותו החוקית; והגשת בקשה הצהרתית לבית המשפט. באת כוח המבקשים מסיימת בפנייה לפרקליט המחוז, בה נאמר כי "כדי למנוע טענות פרוצדורליות כגון חוסר סמכות, למען היעילות ועל מנת להביא לסיום את העניין, נכונים אנו לפעול בכל דרך אשר הנך מוצא למתאימה ביותר".

(ב) בד בבד פנו המבקשים באותו יום במכתב לבאת כוח המשיבה, בה ציינו כי המועד להגשת ערעור על החלטת כב' השופטת הכט מיום 17.7.01 יהא בסוף חודש אוקטובר. צויין, כי בדעת המבקשים לעתור לבית המשפט העליון לצורך קבלת ארכה של שלושה חודשים להגשת ערעור, על מנת לשקול את צעדיהם. בהתאם לכך, התבקשה הסכמת המשיבה לכך.

(ג) באת כוח המשיבה השיבה כחודש אחרי כן, ביום 24.10.01, באמרה כי אין באפשרות הפרקליטות ליתן יעוץ משפטי למבקשים. הוצע למבקשים לפעול בדרך בה ימצאו לנכון, ונשמרה הזכות לנקוט בכל צעד משפטי ולטעון כל טענה שתמצא לנכון ביחס לפעולות שיינקטו על ידי המבקשים. עמדת המשיבה היתה, כי כל הצעדים הלגיטימיים בעניין כבר מוצו, וכי המדינה כיבדה את פסק הדין בהתאם לקבוע בו. המשיבה הוסיפה, כי היא מסרבת להסכים לבקשה להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת כב' השופטת הכט מבית המשפט המחוזי.

3.הבקשה שבפניי היא להארכת מועד הקבוע בחיקוק. ביחס למועד כזה, הכלל הוא שהארכתו טעונה "טעם מיוחד", כקבוע בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. האם הוכח טעם מיוחד כאמור?

4.(א) שאלה ראשונה אשר יש להידרש אליה היא האם הוגשה הבקשה בתוך מסגרת המועדים לתקיפת החלטתו של בית משפט קמא. לעניין זה, נתגלעה בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם החלטתו של בית משפט קמא מיום 17.7.01 היא פסק דין, שאז המועד להגשת ערעור הוא עד 45 ימים מיום מתן ההחלטה, או החלטה אחרת, שאז המועד לתקיפת ההחלטה הוא עד 30 ימים. לשאלה זו נפקות במקרה שבפניי, הואיל ואם התקופה הרלוונטית היא 45 ימים, הוגשה הבקשה במסגרת המועדים הקבועה בדין להגשת ערעור. אם התקופה הרלוונטית היא 30 ימים, הוגשה הבקשה שבפניי אחרי חלוף המועד להגשת בקשת רשות לערער.

(ב) לעניין זה, הדין עם המשיבה. ככלל, אין הדין מכיר באפשרות של הגשת בקשת הבהרה ביחס לפסק דין, אלא במסגרת של בקשה להבהרת פסק דין לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ה-1965. מעבר לכך, תקנתו של בעל דין המבקש להבהיר פסק דין היא במסגרת בקשה לתיקון פסק דין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (ראו בש"א 2832/90 לוי נ' לוי, פ"ד מד (4) 212, בעמוד 215). מקום בו בקשה כאמור מתקבלת, הליכי הערעור על ההחלטה לקבלה נגזרים ממהות ההחלטה נשוא בקשת התיקון – אם פסק דין היא, או החלטה אחרת (ראו סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט). דין דומה חל גם ביחס להחלטה להבהיר פסק דין לפי סעיף 12 האמור לחוק ההוצאה לפועל (ראו ע"א 197/83

אהרון נ' שפרינגר, פ"ד לז(4) 99). לעומת זאת, כאשר בקשה לתיקון נדחית, הרי שההחלטה על הדחייה היא תמיד החלטה אחרת (ראו עניין לוי

הנ"ל), אשר המועד לתקיפתה הוא תוך 30 ימים ממתן ההחלטה.

(ג) המקרה שבפניי הוא מקרה מיוחד, מן הבחינה הבאה. המשיבה בפניי, כבבית משפט קמא, היא המדינה. סעיף 7 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958 קובע כי דיני ההוצאה לפועל אינם חלים על פסקי דין שניתנו כנגד המדינה, וכי שר האוצר יבצע פסקי דין אלה. על רקע זה, ונוכח שלילת ההליך לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ה-1965, נקבע בפסיקה כי

"... הדעת נותנת כי אין להשאיר פסק דין הטעון הבהרה, ללא כל תקנה. שאם לא כן, הכיצד ידע שר האוצר במקרה כזה לבצע את פסק הדין, על פי חובתו בסעיף 7 הנ"ל? אין זאת כי בכגון דא, מסורה היוזמה לבעל הדין לפנות לבית המשפט, כדי שיבהיר, על דרך הצהרה, את פסק דינו, ובכך יתאפשר יישומו"

(ע"א 5403/90 מדינת ישראל נ' ר.א.ם. רבחי את איברהים

פ"ד מו(3) 459, בפיסקה 5 לפסק הדין)

המבקשת לא פנתה לבית משפט קמא בתובענה עיקרית חדשה, כפי שנעשה בפרשת ר.א.ם

האמורה. היא פנתה בבקשה במסגרת ההליך העיקרי המקורי, אשר עניינה בקשה להבהרה לגבי הסעד שניתן. בקשה זו נדחתה. נראה לי, כי מצב זה הוא שקול למצב שבו נדחית בקשה לתיקון פסק הדין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. בשני המקרים הנדונים, נותר פסק הדין, בעקבות הבקשה, כפי שהוא. ההחלטה שלא לתקן או להבהיר את פסק הדין

אינה משתלבת בפסק הדין המקורי. נוכח הדמיון בין החלטה לדחות בקשת הבהרה לבין החלטה לדחות בקשה לתיקון פסק הדין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, ונוכח ההלכה הפסוקה הרואה בהחלטה שלא לתקן פסק דין כהחלטה אחרת, מתבקש לראות גם את ההחלטה לדחות את בקשת ההבהרה כהחלטה אחרת, אשר המועד להגיש בקשת רשות לערער עליה חלף בעת הגשת בקשת הארכה שבכותרת.

(ד) יצויין, כי ניתן להגיע לאותה תוצאה גם על פי הנמקה אחרת. בקשת ההבהרה בה החליט בית המשפט קמא ביום 17.7.01, הוגשה לבית המשפט אחרי מתן פסק הדין. ביחס להחלטות כאלה, המבחן למיונן, אם פסק דין הן או החלטה אחרת, אינו מבחן פורמלי של סגירת התיק, כי אם בשאלה האם ההחלטה היא בנושא הטפל לנושא המחלוקת גופה, אם לאו (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמודים 767 – 768). לעניין זה נפסק כי "מקום בו ההחלטה נושא הערעור טפלה לפסק הדין העיקרי שקדם לה, וכאשר ההכרעה במחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעשתה בפסק הדין המוקדם, או אז אין בהחלטה המאוחרת משום פסק דין חדש ונוסף באותו התיק, אלא רק 'החלטה אחרת', אשר ערעור עליה ייתכן ברשות בלבד" (ע"א 2817/91

מימון נ' שאולי, פ"ד מז (1) 152, בע' 157).

במסגרת מבחן זה צויין, כי החלטה המפרשת את פסק הדין אינה טפלה לנושא פסק הדין, הואיל והיא יכולה לשנות את מהות ההכרעה (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמוד 768). ברם, החלטה שניתנת אחרי פסק הדין, ואינה משנה, מוסיפה או גורעת ממנו דבר, אלא דוחה בקשה בעניין שבית המשפט הכריעו בפסק דינו, אינה יכולה להיחשב כהחלטה "מהותית", העומדת על רגליה שלה ומהווה פסק דין לכל דבר ועניין. החלטה כזו אינה משנה דבר במהות ההכרעה. במצב כזה, איזו סיבה יש לראות בה פסק דין העומד לעצמו? אכן, על החלטה מעין זו כבר נאמר, בסוגייה שבפניי, כי היא "נסמכת על פסק הדין אשר הכריע בסכסוך בין בעלי הדין, ובשל כך היא טפלה לו" (בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד, פ"ד מט(1) 299, בפיסקה 10 לפסק הדין). תיאור זה תואם לגמרי את ההחלטה נשוא הבקשה שבפניי, וממקם אותה באורח ברור כהחלטה אחרת, ולא כפסק דין.

אכן, לומר אחרת פירושו, כי כל בעל דין, לאחר סיומה של התדיינות פלונית, יוכל להתניע מחדש את מירוץ המועדים להגשת ערעור על נושאי ההתדיינות המהותיים על ידי עצם הגשת בקשת הבהרה המתייחסת לאותם נושאים, אשר הוכרעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. זאת, בלא קשר לטיבה של בקשה כזו או לתוצאותיה. תוצאה זו אינה סבירה, ואין מקום לפרשנות אשר מוליכה אליה (לצורך בפירוש הדין באופן המביא לתוצאות סבירות, ראו פסק דינו של כב' השופט אור בע"א 3319/94

פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה פ"ד נא(2) 581, בפיסקה 9(ב) לפסק הדין).

(ו) הואיל והחלטת בית המשפט ניתנה בתקופת הפגרה, הרי שמרוץ המועדים לתקיפתה החל ביום 1.9.01, עם תום הפגרה. המועד האחרון להגשת בקשת הרשות לערער היה ביום 30.9.01, ומועד זה חלף בעת הגשת הבקשה שבפניי, אשר הוגשה ביום 21.10.01.

5.(א) האם במצב זה מגלה הבקשה שבפניי טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת? מעיון בחומר שבפניי עולה, כי המבקשים לא שקטו על שמריהם אחרי מתן החלטת בית משפט קמא, בה נדחתה בקשת ההבהרה. בתכתובות שהופנו אל באי כוח המשיבה הועלו על ידם אפשרויות מאפשרויות שונות, ובהן נקיטת הליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט, עתירה לבג"צ, מינוי מומחה מוסכם מטעם הצדדים, ועוד הצעות נוספות שאין צורך לפרטן. בין השאר, הועלתה במכתב לפרקליט המחוז מיום 25.9.01 האפשרות של הגשת ערעור בזכות על פסק דינה (כך במקור) של כב' השופטת הכט. במכתב נוסף מאותו יום, נאמר כי המועד להגשת ערעור על החלטת כב' השופטת הכט מיום 17.7.01 יהיה בסוף חודש אוקטובר. בסעיף 3 למכתב צויין, כי "בדעתנו לעתור לבית המשפט העליון לבקשת ארכה של 3 חדשים להגשת ערעור על מנת לשקול היטב את הדרך בה ינקטו מרשינו". בהמשך לכך, נתבקשה הסכמת הפרקליטות לבקשת הארכה האמורה.

(ב) להודעה זו חשיבות במקרה שבפניי. מכתבים אלה מהווים גילוי דעת של כוונת המבקשים להגיש ערעור לבית משפט זה, לפחות כאחת האפשרויות. הם מעידים אף על כוונה לפנות לבית משפט זה בבקשה, אשר תכליתה היא לשמר את אפשרות הערעור תוך שקילת אפשרויות אחרות. מכתב זה נשלח בטרם חלפה התקופה להגשת בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט קמא מיום 17.7.01. יוצא, כי המשיבה לא פיתחה ציפיה לכך שלא יוגש ערעור בעניינה. היא ידעה שקיים סיכון, כי ערעור יוגש, וכי המבקשים מעוניינים להשאיר נתיב פעולה זה פתוח.

(ג) עובדה זו מהווה שיקול משמעותי בקביעה כי קיים טעם מיוחד למתן ארכה לצורך הגשת ערעור (או בקשת רשות לערער). עם זאת, פנייתם של המבקשים לבית משפט זה הייתה נגועה באיחור. האם בשל כך לא התגבשה ציפיה ראויה להגנה למשיבה, לכך שלא תוטרד עוד בהליכים בבית משפט זה?

בהקשר זה יש לציין את העובדות הבאות. ממכתבו של בא כוח המבקשים אל המשיבה עולה כי הוא סבר בטעות שעומדת לו זכות ערעור, וכי המועד להגשת הערעור יחול בסוף אוקטובר. מכתב זה נשלח לבאת כוח המשיבה בטרם חלוף המועד להגשת בקשת רשות לערער. הוא מצביע על אמונתו המוטעית של בא כוח המבקשים ביחס למועד העומד לרשותו לצורך תקיפת החלטת בית משפט קמא. תגובת המדינה למכתב זה נשלחה אך ביום 25.10.01. עד למשלוח התגובה, לא נעשה כל מצג מתקן מטעם המדינה ביחס ללוחות הזמנים לנקיטת ההליך, או לטיב ההליך הדרש (בקשת רשות לערער או ערעור). אכן, גם במכתב האמור אין כל התייחסות לכך. במצב זה, היה בא כוח המבקשים רשאי להניח כי אין מחלוקת עם הצד שכנגד לעניין מועד התקיפה וסוג ההליך הנכון. אכן, אילו סברה עו"ד חילו, כי טעות נפלה מלפני ב"כ המבקשים, חזקה עליה כי היתה מעמידה אותו על טעותו.

נראה, כי בעת הגשת הבקשה שבפניי היו שני הצדדים, שותפים לטעות לעניין מועד הגשת ההליך, לא ניתן לקבוע כי נוצרה אצל המשיבה, עד למועד הגשת הבקשה לארכה, ציפיה ראויה להגנה לכך שלא תוטרד בהליכי ערעור על החלטת כב' השופטת הכט. בכך, יש כדי לקזז את משמעותו של האיחור האמור בהגשת בקשת הארכה שבפניי.

(ד) ברם, גם בכך אין כדי להוות טעם מיוחד למתן ארכה. משמעות המצב המתואר הוא כי ניתן, לצורך דחייתם של טעמים מיוחדים למתן ארכה, להתייחס לאיחור בהגשת הבקשה שבפניי כנובע מטעות בדין אשר, בנסיבות העניין, ניתן לראותה כטעות סבירה. ברם, בעצם עובדה זו אין כדי להביא לקבלת הבקשה לארכה המיוסדת בעיקרה על רצונם של המבקשים להגיע להסכם דיוני עם המשיבה. מן החומר שבפניי עולה, כי בין הצדדים אמנם היה דין ודברים, וכי נשקלו חלופות שונות בכל הנוגע לסיום הפרשה (ראו ההתכתבות בין הצדדים בחודשים יולי – ספטמבר 2001, ממנה אף עולה פגישה בין באי כוח הצדדים לעניין זה). ברם, טוענת המשיבה כי למבקשים הובהר בפגישה עם פרקליט המחוז ביום 28.8.01, כי אין מקום (לגישת הפרקליטות) להליכים נוספים בעניין, וכך אף ימסר למבקשים (שוב) בשיחה טלפונית אחרי כן. המבקשים מאשרים תיאור זה במלואו, ומציינים בתגובתם לתשובת המשיבה כי נאמר להם בפגישה האמורה כי "מבחינת המדינה העניין 'סגור'". במצב זה אין ברצונם, ולו רצונם הכן, של המבקשים להגיע להסדר, משום טעם מיוחד למתן ארכה, המצדיק העתרות לבקשה שבפניי, אשר הוגשה – אפילו לשיטת המבקשים - יום אחד בלבד טרם חלוף המועד האחרון להגשת ערעור על החלטת בית משפט קמא. בהשאלה מן הפסיקה בסוגיית השיהוי ועתירות לבית המשפט הגבוה לצדק, ניתן לומר כי בעת הגשת בקשה שבפניי, ולמעשה זמן לא מועט לפני כן, כבר הגיעו הצדדים לשלב "...אשר ממנו ואילך.. פניות נוספות הן מיותרות ואינן מועילות" (דברי כב' השופט ברק בבג"צ 410/78

מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד לג(1) 271).

במצב זה, החלטתי לדחות את הבקשה שבפניי, בהעדר טעם מיוחד למתן ארכה. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה בהליך זה, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסך 1,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק והפרשי הצמדה ורבית כדין מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.