ע"א 694/01מדינת ישראל נ. לאה ויסמן ואח'

1.לפני ערעור על החלטת כבוד הרשם, השופט בועז אוקון, לפיה נדחתה בקשת המערערת להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, ונמחק הערעור שהוגש על ידה (ע"א 7910/00). עניינו של הערעור שנמחק בתובענה שהגישו המשיבים לפסיקת פיצויים בשל הפקעת חלקת קרקע שבבעלותם שנעשתה בשנת 1980. הערעור הופנה כנגד שווי החלקה שנקבע על ידי בית המשפט, כנגד חיובה של המערערת בפיצוי בגין הפרת חובה חקוקה בנוסף לפיצוי על פי החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד1964-, וכלפי המועד שנקבע בו היה על המדינה לפעול לפי חיובה בסעיף 9א לחוק הנ"ל.

2.פסק הדין מושא הערעור ניתן ביום 12.9.00 בהיעדר בעלי הדין, והומצא למערערת ביום 17.9.00. הערעור הוגש לבית משפט זה ביום 2.11.00 כאשר המועד האחרון להגשתו חל ביום 1.11.00. בעקבות זאת, הגישו המשיבים בקשה למחיקת הערעור מחמת הגשתו באיחור ואילו המערערת הגישה בקשה להארכת מועד. כאמור, נדחתה בקשה המערערת, ונמחק הערעור. הטעם המרכזי שהוביל לדחיית הבקשה נעוץ בעובדה, כי המשיבים בחנו מהו המועד האחרון להגשת הערעור ויידעו את המערערת אודותיו, וכי למרות זאת לא נדרשה המערערת לבחינת המועד, דבר שהוביל להגשת הערעור באיחור.

3.לטענת המערערת, במקרה זה מתקיימים מספר טעמים, אשר בהצטברותם יש כדי להוות טעם מיוחד להארכת המועד: מדובר בטעות אנוש ובתקלה משרדית; המשיבים ידעו על טעותה של המערערת באשר לתאריך האחרון להגשת הערעור, ולפיכך לא יכלה להיווצר הסתמכות על כך, שהמערערת ויתרה על זכותה לערער; האיחור היה בן יום אחד בלבד ולא נגרם כל נזק למשיבים; הערעור עקרוני ולתוצאתו עשויות להיות השלכות על תיקים נוספים. בין היתר טוענת המערערת, כי המשיבים לא הצביעו על כל נזק שנגרם להם כתוצאה מהאיחור, כי למעשה לא נוצרה, ולא הייתה צריכה להיווצר אצלם הסתמכות על סופיות פסק הדין, וכי ניתן היה להסתפק בפסיקת הוצאות ולא למחוק הערעור.

4.לטענת המשיבים, אין מקום להתערב בהחלטת הרשם. הם שבים ומדגישים כי עובדות המקרה, כפי שהתבררו בפני הרשם, וכפי שנקבעו על ידו, מלמדות כי מבחינתם, הפך פסק הדין חלוט, זאת נוכח הבירורים שערכו עם מזכירות בית המשפט המחוזי לגבי מועד המצאת פסק הדין, נוכח הבירור שערכו עם הפרקליטות שלושה ימים לפני חלוף המועד להגשתו, ונוכח בדיקתם לגבי הגשת הערעור עם מזכירות בית המשפט העליון בשעות אחר הצהרים של יום 1.11.00. לטענתם, טענת המערערת כי ידעו מראש על דבר ההגשה הצפויה של הערעור הנה טענה המנוגדת לעובדות, כפי שנמסרו בתצהירי שני הצדדים.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני נחה דעתי, כי אין מקום, בנסיבות המקרה, להתערב בהחלטת הרשם. מדובר בענייננו במועד הקבוע בחיקוק, ולפיכך דרושים טעמים מיוחדים על מנת להאריכו (תקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-). אומנם מדובר בענייננו באיחור בן יום אחד, אך בעניין זה כבר נפסק לא פעם, כי אף איחור בן יום אחד איחור הוא הטעון תרוץ וצידוק (ע"א 769/79 מועלם נ' מטא , פ"ד לה(1) 375; המ' 513/77 בוסקילה נ' משרד החינוך , פ"ד לא(3) 447; בש"א 3086/95 אנגל חברה לקבלנות בע"מ נ' בויום מהנדסים בע"מ , פ"ד מט(5) 89, 93). בהחלטתו, עמד הרשם על כך כי ישנן נסיבות בהן חסימת הערעור בשל טעות משרדית עלולה להיתפס כנוקשה יתר על המידה, וכי תהיינה נסיבות בהן יותר להגיש הערעור על אף קיומה של טעות משרדית שהוליכה לאיחור בן יום. יחד עם זאת, החליט הרשם כי במקרה שלפניו יש לקבל את בקשת המחיקה של המשיבים. זאת משום שהמשיבים טרחו לבדוק את לוח הזמנים העומד לרשות המערערת להגיש ערעורה. הם פנו למערערת וביקשו לברר האם בכוונתה להגיש ערעור. הם התריעו בפניה על המועד שיש לה להגיש את הערעור. למרות זאת, לא בדקה ולא וידאה המערערת כי עומדת היא במניין המועדים הקצובים לה על-פי הדין להגשת הערעור. מכלול נתונים אלה מלמד על החשיבות שייחסו המשיבים למועד הגשת הערעור על-ידי המערערת, ועל כך שהמשיבים סמכו על חלוף המועד. בנסיבות אלה, אין הטעות המשרדית לה טוענת המערערת יכולה להוות טעם להארכת המועד.

6.משלא הצליחה המערערת להראות קיומו של טעם להארכת המועד, אף הטענה בדבר חשיבות הערעור אינה יכולה לשמש בסיס לאורכה (מבלי להידרש להערכתה של טענה זו), שכן אין בחשיבות העניין כשלעצמה כדי לשמש עילה עצמאית להארכת המועד (ב"ש 338/81 עמיתי מלון ירושלים נ' דוד טייק , פ"ד לה(4) 614).

אשר על כן, הערעור נדחה. המערערת תשא בהוצאות המשיבים בערעור זה בסך 5,000 ש"ח.