ע"א 8189/99 מדינת ישראל נ. אדרי מאיר

המשיב 1 עומד לדין פלילי בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יחד עם נאשמים נוספים, בת.פ. 959/98. על פי כתב האישום, יזמו המשיב 1 וחבריו, שישבו ליד שולחן אחד במסעדה באשקלון, קטטה עם ארבעה סועדים שישבו בשולחן סמוך. במהלך הקטטה הותקפו הסועדים בסכינים, בשברי בקבוק ובאגרופים. הקטטה הסתיימה במותו של אחד הסועדים, ובפציעתם של אחרים.

המשיב 1 הואשם בעבירה של גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה, בגין דקירה בגבו של אחד הסועדים, באמצעות סכין ששלף. בתאריך 18.1.99 הורה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע לעצור את המשיב 1 עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. עררו על החלטה זו נדחה ביום 10.2.99 על ידי השופטת דורנר (בש"פ 686/99). עם התמשכות המשפט ביקשה המדינה להאריך את מעצרו של המשיב 1 מעבר לתשעה חודשים. לבקשת המדינה הוארך המעצר מיום 25.8.99 לתקופה של תשעים יום על ידי השופטת ביניש (בש"פ 5407/99). בפרק הזמן שחלף מאז נסתיימה פרשת התביעה (בתאריך 15.9.99), ונשמעו עדויות המשיבים (בימים 22.9.99 ו - 24.10.99). לאחר מכן נערכו שלוש ישיבות הוכחה נוספות בתאריכים 25.10.99, 27.10.99 ו - 1.11.99.

בדיון שנערך בפני ביום 22.11.99 שבה וביקשה המדינה להאריך את מעצרו של המשיב 1 בתשעים ימים נוספים. בא-כוח המבקשת ציין כי בית המשפט המחוזי קבע מועדים לישיבות נוספות בימים 24.11.99, ו - 14.12.99, ומועד לשמיעת סיכומי התביעה ביום 19.12.99.

בא-כוחו של המשיב 1 התנגד לבקשה מכמה נימוקים. לטענתו, ההחלטה להחזיק את מרשו במעצר, מפלה בינו לבין נאשם אחר שהשתתף בקטטה בשם אלברט לוי. אותו אלברט לוי הועמד לדין, בדומה למשיב 1, בגין עבירה של גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה. להבדיל מהמשיב 1, אלברט לוי שוחרר ממעצרו בתנאים מגבילים. אך טענתו של המשיב כי הופלה לרעה, בהשוואה לאלברט לוי, נדונה פעמיים על ידי בית משפט זה, בבש"פ 686/99 ובבש"פ 5407/99, ונדחתה בשתיהן. הדחייה נבעה, ראשית, מן הטעם כי יש להבחין בין עניינו של המשיב 1, המואשם כי דקר את המתלונן בסכין שהביא עמו, לבין עניינו של אלברט לוי, המואשם כי חתך את אוזנו של מתלונן אחר באמצעות שבר בקבוק. שנית, האבחנה בין השניים נוצרה עקב הידרדרות במצבו הרפואי של אלברט לוי. למרות זאת שב בא-כוחו של המשיב 1 והעלה בפני את טענת ההפליה בפעם השלישית. לדבריו, מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי עולות עובדות חדשות אשר לא היו ידועות קודם לכן. עובדות אלה מוכיחות כי היה זה אלברט לוי אשר 'חימם את האוירה' ויצר את התנאים שהובילו לקטטה במסעדה. מסקנתו של בא-כוח המשיב 1 הנה כי הפליית מרשו לרעה היתה חמורה עוד קודם לכן, אולם כעת הנה "חמורה שבעתיים". נימוק זה, אף כי ייתכן שיש בו כדי להשליך על חלקו של אלברט לוי בקטטה, אינו מפחית במאומה ממידת מסוכנותו של המשיב 1. לא מצאתי בו טעם מספיק על מנת לסטות משתי ההחלטות הקודמות שניתנו על ידי בית משפט זה בתשובה לטענת ההפליה.

בא-כוחו של המשיב 1 הוסיף וטען בפני שבמהלך הדיון בבית המשפט המחוזי נתברר כי הראיות לכאורה כנגד המשיב 1, עליהן הסתמך בית משפט זה בהחלטות הקודמות, אינן מבוססות. ראיות אלו הסתמכו על עדת ראיה למקרה אשר בינתיים חזרה בה מהודעתה, ועל מדובב אשר כלל לא הועלה לעדות. עוד הוא טוען כי העדה, ששחזרה את האירוע, לא ראתה את המשיב 1 מבצע את הדקירה שיוחסה לו. טענה דומה הועלתה על ידי בא כוחו של המשיב 1 גם בעת הדיון בבקשה להארכת המעצר בפני בית משפט זה בבש"פ 5407/99. השופטת ביניש התייחסה לטענה זו ואמרה כך:

"חזרתם של עדים מעדותם אינה תופעה נדירה לצערנו, וכדי להתמודד עימה נחקק סעיף 10א לפקודת הראיות. אין אני נוקטת עמדה לגבי טעמי חזרתה של עדת הראייה מעדותה במקרה דנן, אולם מטבע הדברים, כל מקרה של חזרה מעדות מעורר חשש בדבר הסיבה לשינוי הגרסה. על כן נפסק כבר כי חזרה מעדות אינה מהווה בדרך כלל כרסום שיש בו כדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית של התביעה בעת בחינת הראיות בשלב המעצר".

בית משפט זה קבע בשתי הזדמנויות כי נגד המשיב 1 קיימת תשתית ראייתית לכאורית הנותנת סיכוי סביר להרשעה. כעת טוען בא כוחו של המשיב 1 כי בדיון בפני הערכאה קמא נסתרה תשתית זו. טענות אלו נוגעות לשאלות של מהימנות הראיות ומשקלן, אשר בירורן מסור לידי הערכאה קמא, ולא לידי בית משפט זה. אשר על כן איני מוצא מקום לסטות מן ההחלטה של בית משפט זה בבש"פ 5407/99, הדוחה את הטענה בדבר כרסום משמעותי במערך הראיות לכאורה נגד המשיב 1, שיש בו כדי להצדיק את שחרורו ממעצר.

במקרה דנן מדובר בבקשה להארכת מעצר שניה מעבר לתשעה חודשים. נותרת השאלה האם אין בחלוף הזמן הרב שבו נתון המשיב 1 במעצר כדי לכרסם בחזקת המסוכנות שלו, הנגזרת ממהות העבירה בה הוא מואשם, או כדי לשנות את מאזן השיקולים, כך שניתן עכשיו להסתפק בחלופת מעצר.

השופטת דורנר בבש"פ 686/99 אמרה על המסוכנות של המשיב 1 כך:

"העבירה המיוחסת לעורר, כשלעצמה, ולא-כל-שכן בנסיבות בהם בוצעה - הסתערות בחבורה על יושבי בית-קפה בסכין שנשא עמו - מקימה חזקת מסוכנות, אשר לא ניתן להסירה על ידי תנאים מגבילים".

בא-כוח המשיב 1 מצביע על נסיבות מיוחדות שיש בהן, לטענתו, כדי לסתור את חזקת המסוכנות ולהצדיק את שחרור המשיב 1 מן המעצר. מה הן נסיבות אלה?

המשיב 1 הינו אדם מבוגר, שניהל אורח חיים נורמטיבי; הוא עובד בקיץ כמציל על שפת הים, ועוסק בהצלת נפשות, ובחורף הוא עובד כדייג; אין לו עבר פלילי חמור; וגם במקרה הנדון הוא לא תכנן לעבור עבירה, אלא הסתבך בתגרה, ללא מחשבה תחילה.

אולם מול נסיבות אלה יש להציג את נסיבות המקרה. המשיב 1, לפי כתב האישום, בא למסעדה כשהוא מצויד בסכין, והוא עשה שימוש בסכין, תוך כדי קטטה על דבר של כלום, ודקר אדם בגבו. התנהגות כזאת מצביעה על מסוכנות. היא מחייבת תגובה תקיפה מצד בית המשפט, בעיקר משום שהיא חוזרת על עצמה במקרים רבים ומאיימת להפוך לדפוס של התנהגות. לפיכך נדרשת תגובה תקיפה, כדי לשרש התנהגות כזאת, ולמנוע את המסוכנות הנובעת ממנה לאורחות חיים מתוקנים. אדם שיוצא את ביתו ומצטייד בסכין, מכין עצמו לאפשרות שישתמש בסכין. די בכך כדי ללמד על המסוכנות שלו. לכן הוא צריך לדעת מראש שהוא מסכן לא רק אחרים, אלא גם את עצמו. הוא צריך לדעת שאם יתברר, על יסוד ראיות לכאורה, כי הוא עשה שימוש בסכין ופצע אדם אחר, הוא עשוי להיעצר על ידי בית המשפט עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט הבהיר זאת בעת האחרונה פעם אחר פעם. זה הכלל. צריך נסיבות מיוחדות כדי לצאת מן הכלל: נסיבות שיהיה בהן כדי להפריך את חזקת המסוכנות או להצדיק, מטעם אחר, את השחרור מן המעצר. במקרה זה, הנסיבות שצויינו על ידי בא-כוח המשיב 1, אין די בהן כדי להוציא את המקרה מן הכלל.

אכן, התמשכות המשפט מעבר לראוי, בעיקר אם התביעה נושאת באחריות להתמשכות המשפט, היא שיקול חשוב בעד השחרור מן המעצר ונגד הבקשה להאריך את המעצר. אולם, במקרה זה, אין טענה שהתביעה אחראית להתמשכות המשפט. במהלך המשפט אירעו עיכובים אחדים, אך בסך הכל המשפט התנהל כראוי, כפי שבית משפט זה ציין כבר בבש"פ 5407/99, כאשר הארכת המעצר של המשיב 1 נתבקשה בפעם הראשונה: "נוכח החלפת סניגורו של משיב 1 בוטלו שתיים מהישיבות שנקבעו. בהמשך אושפז בבית החולים הנאשם אלברט לוי, והדבר גרם לביטול שתי ישיבות נוספות. נוכח מצבו הרפואי של האחרון, החליט בית משפט קמא ביום 25.5.99 על הפרדת הדיון בעניינו. למעט עיכובים אלה התנהל המשפט עד כה בקצב סביר".

כאמור, פרשת התביעה נסתיימה כבר ביום 15.9.99, והמשיבים אף הם כבר העידו, ופרשת ההגנה נמצאת בעיצומה. בית המשפט המחוזי קבע ישיבה ליום 14.12.99 לשמיעת יתר עדי ההגנה, וכן ישיבה ליום 19.12.99 לשמיעת סיכומי התביעה, ועליו עוד לקבוע ישיבה (או ישיבות) לשמיעת סיכומי ההגנה. על פי תחזית זאת, אם מעצרו של המשיב 1 יוארך בתשעים יום נוספים כמבוקש, אפשר יהיה לסיים את המשפט בתקופת ההארכה.

בא-כוח המשיב 1 טוען שהמשפט לא יסתיים בתקופת ההארכה, גם אם יוחלט להאריך את מעצרו של המשיב 1 בתשעים יום, כיוון שפרשת ההגנה תהיה ארוכה הרבה יותר מכפי שבית המשפט המחוזי מעריך, בעיקר בגלל החקירות הממושכות על ידי בא-כוח המשיב 2. ייתכן שכך. אין ספק כי זכותם של באי-כוח המשיבים לנהל חקירות יסודיות, שהן בדרך הטבע גם חקירות ממושכות, ככל שהם רואים לנכון, בהתאם להוראות של בית המשפט הממונה על ניהול המשפט. אולם העובדה שעורך דין רואה צורך לנהל חקירה יסודית וממושכת, או לנקוט צעדים אחרים במסגרת ההגנה, היא כשלעצמה, ככל שהיא מובנת ואף מוצדקת, אינה יכולה להיות סיבה מספקת לשחרור הנאשם מן המעצר. אחרת די יהיה בכך שהמשפט מורכב מטבעו, או שעורך הדין בונה לעצמו מערכת הגנה הדורשת זמן רב, כדי לשחרר מן המעצר נאשמים שיש בהם מסוכנות רבה. והרי בסופו של דבר, השיקול המכריע בשאלה אם להחזיק נאשם במעצר עד שיסתיים משפטו הוא השיקול של מסוכנות הנאשם.

במקרה זה, האיזון בין שיקול המסוכנות לבין יתר השיקולים, לאור המדיניות של בית משפט זה לגבי עבירות מן הסוג הנדון, מוביל אותי למסקנה כי מן הראוי להיענות לבקשת המדינה ולהאריך את מעצרו של המשיב 1 פעם נוספת.

מן הראוי שבית המשפט המחוזי יעשה מאמץ, ככל שניהול פרשת ההגנה יאפשר זאת, לסיים את המשפט בתקופת ההארכה.

אי לכך, אני מחליט להאריך את מעצרו של המשיב 1 בתשעים ימים מיום 23.11.99, או עד למתן פסק הדין במשפט המתנהל נגדו, לפי המועד המוקדם יותר.