ע"א 8236/09 אלמגמועה אלאהלייה חב' לביטוח בע"מ נ. יאסר אבו גלידאן (קטין)

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.

המשיב 1 (להלן: הנפגע ) נפגע בתאונת דרכים ביום 26.11.2003, בהיותו קטין. הנפגע הוא תושב ישראל, אולם התאונה התרחשה בשטח רצועת עזה והרכב שפגע בו היה מבוטח בידי המערערת, היא חברת ביטוח פלסטינית. המערערת אינה כופרת בחבותה, אלא שלטענתה הדין שחל על התאונה מקנה לנפגע פיצויים נמוכים מאלה שמקנה לו הדין בישראל. אם תתקבל טענתה, תחויב המשיבה 1 (היא קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, ולהלן: קרנית ) בגין ההפרש, וזאת לפי הוראת סעיף 12(ה) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ). כאן המקום לציין כי הצדדים הגיעו להסכמה לגבי גובה הפיצויים שלהם זכאי הנפגע לפי הדין הישראלי, ועל-כן המחלוקת היא בעיקרה בשאלה אם המערערת תשא בסכום זה במלואו או שקרנית תשא בחלקו.

2.

בית המשפט המחוזי קבע כי הדין שחל על התאונה, לפי מועד התרחשותה, היה צו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (רצועת עזה) (מס' 544), התשל"ו-1976 (להלן: הצו ). עוד נקבע כי דין זה היה זהה כמעט לדין הישראלי, ומכל מקום לא נבדל ממנו באופן שישפיע על שומת הפיצויים. בית המשפט המחוזי דחה את עמדת המומחה לדין בשטחי הרשות הפלסטינית מטעם המערערת, שלפיה קיימים הבדלים בין הדינים בשלושה עניינים: שימוש בנתון של השכר הממוצע בשטחי הרשות הפלסטינית; קביעת גיל הפרישה ל-60; ושיעור היוון של 3%. דחיית עמדתו של המומחה התבססה על מספר טעמים. ראשית, המומחה לא תמך את חוות דעתו באסמכתאות משפטיות מן הפסיקה המקומית ולמעשה הסתמך על צווי הממשל בלבד. שנית, עיון בצווי הממשל האמורים העלה כי הם אינם תומכים בעמדת המומחה. שלישית, המומחה העיד כי אינו מכיר פסיקה של בתי משפט ברשות הפלסטינית העוסקת בפיצוי תושב זר. רביעית, המומחה הודה בחקירתו כי העיקרון הבסיסי בהערכת הנזק, גם על-פי בדין בשטחי הרשות הפלסטינית, הוא עיקרון השבת המצב לקדמותו. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי כל ראשי הנזק המרכיבים את סכום שעליו הסכימו הצדדים מוכרים בדין שחל על התאונה ואינם מוגבלים בתקרה כלשהי, להוציא את תקרת שילוש השכר הממוצע במשק בישראל שהיא גם התקרה הנקובה בחוק הפיצויים . לאור כל אלה, בית המשפט המחוזי קבע כי המערערת תחויב בסכום שעליו הסכימו הצדדים.

3.

המערערת טוענת כי בהפעלת סעיף 12(ה) לחוק הפיצויים יש מקום להתחשב בסטנדרטים הנהוגים בפועל בבתי המשפט ברשות הפלסטינית, ולאו דווקא בהוראות הצו כלשונן. לטענתה, בית משפט ברשות הפלסטינית היה מחשב את אובדן ההשתכרות של נפגע פלסטיני לפי השכר הממוצע שם, ולא לפי השכר הממוצע בישראל. המערערת מוסיפה כי גיל הפרישה ברשות הפלסטינית הוא 60 שנים, ושיעור ההיוון הנהוג בבתי המשפט שם הוא 5%, והיא סבורה כי משהוחל על התאונה הדין המקומי היה מקום לעשות שימוש בפרמטרים אלה, ולא בפרמטרים המקבילים הנהוגים בישראל. המערערת טוענת עוד כי כיוון שהיא רשאית לגבות פרמיות ביטוח נמוכות מאלה הנהוגות בישראל, אין מקום לחייבה בפיצוי לפי הדין בישראל, שהוא גבוה יותר. לבסוף, המערערת טוענת כי היה מקום לנכות מס בשיעור של 25% אך הדבר לא נעשה.

4.

קרנית מנגד טוענת כי קביעת בסיס השכר של ניזוק היא עניין שבעובדה, ועל-כן ככל שנוהג ברשות הפלסטינית עיקרון "השבת המצב לקדמותו" וככל שלא קבועה שם תקרה שונה לפיצוי בגין אובדן השתכרות, הרי שגם לפי הצו זכאי הנפגע-הקטין לפיצוי לפי השכר הממוצע המשק בישראל, וזאת לפי ההנחה העובדתית המתחייבת מהיותו תושב ישראל. קביעת בסיס השכר של ניזוקים-קטינים פלסטינים לפי השכר הממוצע ברשות הפלסטינית היא קביעה עובדתית הנגזרת מהיותם תושבי האזור, ולא קביעה המתחייבת מן הדין. על-כן אין בנתון זה כדי להצביע על הבדל בין הדינים, וניתן לצפות שתושב ישראל שנפגע בהיותו קטין יפוצה בהתאם לשכר הממוצע בישראל. לעמדת קרנית, טענותיה אלה נתמכות בחוות הדעת שהגיש המומחה מטעם המערערת. קרנית טוענת כי גם שיעור ההיוון הוא נתון עובדתי, המשקף את אפשרויות ההשקעה הקונקרטיות שעומדות בפני ניזוק במקום מושבו, ולפיכך גם כאן אין הבדל בין הדין שחל בישראל לבין הדין שחל על התאונה.

5.

דין הערעור להידחות. סעיף 12(ה) לחוק הפיצויים בא "להשלים" את ההפרש בין סכום הפיצויים שלהם זכאי הניזוק לפי הדין שחל על התאונה לבין גובה זכאותו לפי הדין הישראלי (בהנחה שהניזוק עומד ביתר התנאים הקבועים באותו סעיף). תנאי בסיסי להפעלת סעיף זה, אם כן, הוא קיומו של הבדל בדין , היוצר הפרש בין הזכאויות השונות. ודוק: הבדלים בפסיקתם של בתי משפט שונים, המיישמים את הדין במקרים קונקרטיים, עשויים להתקיים תמיד ואין בהם די לשם כניסה בשעריו של סעיף 12(ה); רק הבדל בתוכנו של הדין יאפשר להפעיל את הוראותיו של סעיף זה.

הנתונים השונים שעליהם מצביעה המערערת, לגבי אופן חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע שהוא תושב השטחים, אינם משקפים הבדל שבדין. נתונים אלה, אף בהנחה שהם נכונים, משקפים הנחות עבודה עובדתיות של בתי המשפט הפלסטינים. על-פי הדין כפי שהוכח, הנחות אלה לא אמורות לחול על נפגע שהוא תושב ישראל, אפילו תתברר תביעתו בבית משפט פלסטיני. כך למשל, קביעת בסיס השכר של נפגע-קטין לפי השכר הממוצע

במקום מושבו היא הנחה עובדתית הנובעת מהיעדר עבר תעסוקתי אינדיבידואלי (ראו: ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא , פ"ד ס(3) 13 (2005); ע"א 9980/06 עיזבון אטינגר נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם, 26.1.2009)). השימוש בהנחה זו משקף את עיקרון "השבת המצב לקדמותו", שהוא העיקרון המנחה בפסיקת פיצויים גם בבתי המשפט הפלסטינים.

גם שיעור ההיוון הוא נתון עובדתי, המבוסס על התשואה הצפויה לניזוק בהנחה שישקיע את כספי הפיצויים בהשקעה סולידית (ראו: ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נא(1) 529 (1997)). כיוון שיש להניח כי תושב ישראל ישקיע את כספי הפיצויים בישראל, הנתון העובדתי הנכון לגביו הוא שיעור ההיוון הנהוג בישראל. כל זמן שאין הוראה בדין הזר המחייבת שימוש בשיעור היוון אחר (ולא הוכח שכך הדבר) הרי שגם על-פי אותו דין זכאי ניזוק להיוון בשיעור המשקף את אפשרויות ההשקעה הממשיות העומדות לרשותו במקום מושבו. באופן דומה, גם גיל הפרישה הוא נתון עובדתי. הנפגע הוא תושב ישראל, ויש להניח כי אלמלא התאונה היה פורש בגיל הפרישה הנהוג בישראל.

לא מצאנו כי יש ממש גם בטענת המערערת לגבי נפקות שיעורי הפרמיה שהיא גובה. שיעור הפיצוי נקבע לפי הוראות הדין, ולפיהן בלבד. טענת המערערת לעניין ניכוי מס בשיעור של 25% נדחית לאור ההסכמה הדיונית לגבי שיעור הנזק ובהיעדר תשתית משפטית או עובדתית מינימאלית לטענה.

התוצאה היא שהערעור נדחה. המערערת תשא בשכר-טרחת עורך-דינה של קרנית בסכום של 20,000 ש"ח.

המשנה-לנשיאה

השופטת מ' נאור :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט ח' מלצר :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.