ע"א 8272/12 דניס חיימוב נ. מאיר אלבוים - מפרק

השופט א' רובינשטיין:

א.

המחלוקת המהותית בערעור זה נוגעת לחלקה של המערערת בדירה בה מתגוררת היא – כנמסר – עשרות שנים, והרשומה על שם חברת "אייל-דש", חברה פרטית בפירוק שבעליה הם היא ובעלה (המשיב 2) – כנראה כיום בעלה בנפרד – ושנושי החברה (משיבה 3 ורשות המסים) מבקשים לממשה; זאת – במאמץ הנמשך בצורות שונות ובהליכים שונים מזה שנים ארוכות. בית המשפט, שנתבקש על-ידי מפרק החברה לפנות לציבור להציע הצעות לרכישתה ולמנות שמאי לעניין ערכה, ומנגד על-ידי המערערת להצהיר כי היא בעלת מחצית הזכויות בחברה, קיבל את בקשת המפרק. בית המשפט נתן דעתו לכך שהדירה רשומה על שם החברה, וכי היתה למערערת מעורבות כדירקטורית בחברה באופן המצביע על ידיעתה על הנעשה, ומצא עובדתית כי לא הוכיחה את טענתה ואשר לבעלות (יצוין כי הערת אזהרה מטעם אמה המנוחה של המערערת, נרשמה שנים רבות אחרי הרכישה, ולאחר פטירת האם).

ב.

המערערת טוענת בעיקר כנגד העובדה שלא נחקרה בהליך, וכן כי לא היתה לה ידיעה על פעילויות בעלה המשיב 2 בחברה ומעורבות אמיתית עסקית בה משלה. ועוד, היא שבה לטענתה כי המדובר בדירה שנרכשה מכספי משפחתה בעקבות מכירת דירה קודמת, והרישום כחברה היה בעצת בעלה משיקולי מס; והיה על הנושים, כך נטען, לבדוק את העובדות כשעסקינן בבעל שהוא רמאי ואלים, ואת מצב המערערת ביחס לדירה, גם אם אולי רומתה על-ידי בעלה; נטען גם כי מסמך מסוים הנחזה כחתום על-ידיה זויף. יש איפוא לשיטתה להרים לטובתה את מסך ההתאגדות, כיון שזהו הנכס היחיד שלה, ומשאלתה היא איפוא כי התיק יושב לבית המשפט קמא כדי שתוכל להציג מלוא גירסתה. המשיב 2 טוען כנגד כלל ההליך בבית המשפט קמא, לרבות באשר למותב בית המשפט וכשירותו לשבת בדין, ותומך בעמדת המערערת.

ג.

המפרק (המשיב 1) טען, כי ישנם מסמכים הכרוכים בניהול החברה שהמערערת חתומה עליהם, וגם אם התרשלה ביחסים עם בעלה, לא על הנושים לשלם את המחיר; ועוד, אין להלום כי לאורך השנים לא ידעה על העסקים שניהל בעלה.

ד.

מטעם החברה הנושה (המשיבה 3) נטען, כי אין להרים מסך במקרה דנא, לאחר שנות התדיינות רבות בעשרות הליכים בגלגולים שונים.

ה.

רשות המסים, הנושה אף היא, הצטרפה לעמדת המפרק, שכן המערערת היתה מודעת לרישום הדירה משיקולי מס, ואין לפעול כאוות הנפש בנסיבות משתנות – לרשום כחברה משיקולי מס ולהתנער מכך כשנצברים חובות.

ו.

באת כוח הכונ"ר טענה, כי על פי דיני הפירוק, משנרשם נכס על שם החברה, אין היחסים שבין המערערת למשיב 2 רלבנטיים, ואין להידרש אליהם על חשבון הנושים הפועלים לגביית חובות; גם אין להטיל על נושים את הנטל לבדוק התנהלות פנימית של חברה.

ז.

לאחר העיון לא ראינו מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט קמא. ראש לכל, אין חולק כי הנכס רשום על שם החברה, ורישום זה נעשה על דעת המערערת. לאורך השנים חתמה המערערת על מסמכים כדירקטורית, וגם אם הרוח החיה בניהול ובעסקי החברה היה המשיב 2, רישום החברה ומעורבותה עומדים לרועץ לה במובהק, כך שאינה יכולה לרחוץ בנקיון כפיה. בית המשפט אינו שוטה שבעולם להניח כי קיומם של הליכים רבים בבתי משפט שונים היה עלום כליל מעיניה של המערערת; רק בשלב מאוחר ביותר צצו הטענות בדבר זכויות המערערת בדירה. אשר לטענה כי הנכס נרשם על שם החברה משיקולי מס, מעבר לכך שהדבר לא הוכח כדבעי, יש מעין השתק שיפוטי באחיזת המקל משני קצותיו, מזה – כדי להימנע מתשלום מסים – נרשמת הדירה על שם חברה, ומשבאה עת מימוש בשל חובות, צץ קצה אחר של המקל, קרי, טענת הבעלות; דבר זה אינו מועיל למשאלת הרמת המסך. ועוד, אשם הנסיבות מוסב על-ידי המערערת כליל אל המשיב 2, שתולדותיו עד הנה, לרבות השעיה מלשכת עורכי הדין לשש שנים, אינן מוסיפות לו אמינות; ואולם, ההבדל בין מקרה זה לבין פרשיות שבהן ניתנה הגנה שיפוטית לבת זוג שבעלה עשה כבתוך שלו ברכושה, הוא רישום הדירה כחברה, והדינים החלים על כך; וגם ההליכים הממושכים שננקטו תוך יקיצה מאוחרת של המערערת, מה שאומר דרשני בקול גדול. בכל מאמציו הראויים של בא כוח המערערת, וגם אם עדיף היה שהמערערת תיחקר, אין מקום להפחת חיים נוספים בהליכים שכבר ננקטו בהקשר דנא, מה גם שהמערערת לא המציאה כל ראיה תומכת רצינית, לבד מתצהירה, לטענותיה באשר לבעלות היסטורית. אין מקום איפוא להשיב את התיק לבית המשפט קמא.

ח.

כפי שציין הכונ"ר, כל פעולה שלאחר הצעות המכר והשמאות תובא לאישורו של בית המשפט, על כל המשתמע.

ט.

איננו נעתרים לערעור. בנסיבות החלטנו שלא לעשות צו להוצאות.