ע"א 8283/06בועז גור אש נ. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

השופט א' גרוניס:

1.המערער נפגע בתאונת דרכים שעה שרכב על אופנוע. הוא תבע את נזקיו מן המבטחות, הן המשיבות (המערערות שכנגד). בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד הנשיאה, ב' גילאור) פסק לו סך של 1,190,394 ש"ח (לאחר ניכוי התשלומים התכופים וגמלאות המוסד לביטוח לאומי). המערער קובל על כך שהסכום שנפסק נמוך יתר על המידה ואילו המערערות שכנגד מלינות על כך שהסכום גבוה מדי.

2.המערער מעלה סדרה ארוכה של השגות על פסק הדין, החל באשר לשיעור הנכות הנפשית שנקבעה לו וכלה בסכום שנפסק בגין עזרת הזולת. המערער מוסיף וטוען כי על בית המשפט היה למנות מומחה שיקומי וכי נפלה שגגה עת שנדחו בקשותיו בעניין. בהודעת הערעור טען המערער כי על פי חישוביו הסכום הכולל המגיע לו, לאחר ניכויים, צריך להיות סך 3,155,736 ש"ח. בסיכומיו הוא הגיע לסכום צנוע יותר של 2,576,992 ש"ח.

המערערות שכנגד מלינות על כך שנקבע בסיס שכר גבוה לטעמן וכן נגד הסכום שנפסק בגין עזרת הזולת. עוד נטען כי ראוי היה לעכב סכום העשוי להיות משולם למערער על ידי המוסד לביטוח לאומי בגדר נכות כללית כתוספת עבור בתו.

3.שוב ושוב חוזרת התופעה לפיה במסגרת ערעור על פסק דין שניתן בגדר תביעה בשל נזקי גוף מבקשים בעלי הדין, בין אם הניזוק ובין אם המזיק או חברת הביטוח, להפוך את ערכאת הערעור לערכאה הראשונה. יש לחזור ולהזכיר כי הערעור בשיטתנו המשפטית אינו בגדר הליך של בחינה מחדש ( de novo ), אלא הוא הליך של בקורת. הכלל הוא ברור:

"... בית משפט שלערעור אינו נכנס לבדיקה ולבירור מלא ומפורט של חישובי הנזק לראשיו, שכן הערעור נועד לתיקון טעויות בולטות ולבחינת סבירותו של הסכום הכולל שנפסק. על כן, אף במקרים בהם נראה לבית המשפט שלערעור כי בפריט זה או אחר היה הוא קוצב סכום שונה במידת מה מן הסכום שנפסק, לא ימיר בית משפט שלערעור את חישוביו של בית משפט קמא בהערכות ובחישובים משלו. בית משפט שלערעור יתערב רק מקום שבו נפלו טעויות של ממש בפסיקתו של בית משפט קמא וככל שנקבעו על ידו ממצאים ומסקנות שהינם שגויים ובלתי סבירים." ע"א 6720/99 פרפרה נ' גולדו (טרם פורסם, 28.8.05), וכן ראו ע"א 1164/02 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (טרם פורסם, 4.8.05).

4.על יסוד הכלל האמור איננו רואים צורך להידרש לטענות הפרטניות של בעלי הדין. דעתנו היא כי הסכום שנפסק ראוי הוא בהתחשב בממצאי העובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, שאין להתערב בהם. אף לא מצאנו ממש בטענת המערער כי חובה הייתה להיענות לבקשתו למינוי מומחה שיקומי. עניין זה נתון לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה, מה גם שבמקרה זה אין מדובר בנכויות רפואיות מקטגוריות רבות. אף לא מצאנו יסוד, לאור נסיבות העניין, לטענת המערערות שכנגד בעניין עיכוב סכום מסוים בגין אפשרות תשלום מן המוסד לביטוח לאומי.

5.התוצאה היא שהן הערעור והן הערעור שכנגד - נדחים. אין צו להוצאות.