ע"א 8292/00 גבריאל יוספי נ. שמואל לוינסון

1.לפני בקשה לרשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בבש"א 36682/99 (כב' השופטת ה. גרסטל) מיום 12.10.00 בה החליטה לדחות את בקשתו של המבקש לבטל פסק דין שניתן בהעדרו ביום 24.9.98 (ה.פ. 200464/98) ולהשאירו בעינו.

2.המשיבים הם תושבי חוץ ובבעלותם בנין ברח' בן יהודה בתל-אביב (להלן - "הבנין") אשר את ניהולו מסרו למבקש.

ביום 10.3.97 פרצה שריפה בבנין וביום 19.3.97 חתם המבקש על הסכם עם חב' הביטוח שביטחה את הבנין לקבלת פיצוי גלובלי על נזקי השריפה. במסגרת זו קיבל המבקש מחב' הביטוח סך של 188,872 ש"ח. המשיבים הגישו את התובענה כנגד המבקש כשביסודה בקשה למספר סעדים: צו המחייב את המבקש להגיש חשבונות מאומתים בתצהיר לגבי ההוצאות שהוציא לשיפוץ הבנין, צו המחייב אותו לשלם לקופת בית המשפט את מלוא הכספים שנטען כי שלשל לכיסו מחשבונות הנאמנות של המבקשים בסך 194,777 ש"ח, וכן סעדים הצהרתיים לפיהם המבקש הפר את חובות הנאמנות שלו כלפי המשיבים ולחייבו בפיצויי נזק על סך 100,000 ש"ח.

ביום 24.9.98 התקיים דיון בתובענה, והמבקש לא התייצב. לאחר שבא כוח המשיבים הודיע כי בוצעה מסירה אישית למבקש ניתן פסק דין בהעדרו, תוך שהסעדים בפסק הדין הוגבלו לצו למתן החשבונות, צו המחייב הפקדה בקופת בית המשפט של הסך 194,777 ש"ח, וצו הצהרתי על הפרת חובות נאמנות.

ביום 28.4.99 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין, ובה טען כי לא קיבל זימון לדיון וכי סיכויי ההגנה העומדים לו כנגד התביעה הינם טובים. ביום 9.5.99 התקיים דיון בבקשה לביטול פסק הדין וגם ממנה נעדר המבקש; אי לכך, בקשתו נדחתה. המבקש הגיש בקשה לעיון מחודש בהחלטה, וביום 14.9.99 התקיים עיון מחודש, ובהסכמתו מונה רואה חשבון לבדיקת חשבונות שהוגשו. ההחלטה לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין שניתנה ביום 9.5.99 בוטלה לאחר מכן משהוכח כי המבקש לא הוזמן אליה כדין, ומאותו שלב עמדה לדיון השאלה המקורית האם יש מקום לביטול פסק הדין שניתן ב24.9.98-.

3.המבקש העלה שתי טענות עיקריות בהקשר לכך: ראשית, כי לא הוזמן כדין לדיון. שנית, כי הוא לא פעל כנאמן של המשיבים אלא כקבלן שיפוצים ולכן החובות המוטלות עליו כלפיהם אינן חובות נאמנות. בית משפט קמא דחה את הבקשה על שני חלקיה. ראשית, הוא קבע כי המבקש חב חובת נאמנות כלפי המשיבים והיה חיב במסגרת חובה זו לספק להם חשבונות ביחס לשיפוץ הבנין, וכי גם במסגרת דיון לגופה של התובענה, אילו נתקיים, סביר כי היתה מתקבלת אותה תוצאה. אשר לאי התייצבות - נקבע כי המבקש קיבל הזמנה לדין ולא התייצב, מבלי שהיה בפיו הסבר ראוי. לאור כל אלה נדחתה בקשת ביטול פסק הדין.

4.בבקשתו לרשות ערעור טוען המבקש פעם נוספת כי כתבי בי דין לא נמסרו לו וכי הוא לא ידע כלל על קיומו של המשפט וכי הרושם שנתקבל לפיו הוא מנסה להתחמק במכוון מלהתייצב למשפט אינו רושם נכון. כן נטען על ידו כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, יש בידו סיכוי להצליח בהגנתו אם התביעה תנוהל לגופה. המשיבים חוזרים על עמדתם כי יש לדחות את הבקשה מהטעמים העיקריים שפורטו בהחלטת בי משפט קמא.

5.נתתי דעתי לנסיבות הענין ובאתי לידי מסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור ועמה את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

המסגרת הנורמטיבית המסדירה את השיקולים לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד בנויה על שני אדנים:

האחד - סיבת אי התייצבותו של בעל הדין; אם התברר כי לא הומצאה הזמנה כדין לנתבע, כי אז יש לבטל את פסק הדין בין מתוך "חובת הצדק" ובין מהטעם כי בהעדר הזמנה לא קנה בית המשפט סמכות אישית לדון בעניינו של הנתבע. אם הומצאה הזמנה כדין, עדיין יכול בעל הדין המבקש ביטול לבוא ולהסביר את מחדלו ועשוי להיות כי הסבר זה יניח את דעת בית המשפט כי נמצא הצדק לאי ההופעה חרף הזמנתו כדין של בעל הדין.

השני - סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק הדין. (ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ , פד"י מז(4) 133, 139). לכל אחד מן ההיבטים האמורים משקל יחסי, וככל שהתשובה לאחד מהם משכנעת יותר ובעלת משקל, כך קטן המשקל שיש לייחס להיבט האחר (דברי בית המשפט שם, עמ' 139).

ההתייחסות להליך ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד נעשית על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. זכות זו משקפת הכרה חוקתית בזכותו של הפרט לקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית המשפט. האופי החוקתי של זכות הגישה לערכאות מקרין על הפרשנות העקרונית הניתנת להוראות סדר הדין, ומשליך על אמות המידה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי המיושמות ביחס להסדרים הדיוניים הספציפיים. בכלל זה יש לדבר השלכה גם על המבחנים מתי ובאלו נסיבות ראוי לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד מבלי שלצד האחר ניתן יומו בבית המשפט להעלות את הגנתו. אכן,

"יש לכלול את הזכות לביטולו של פסק דין שניתן על פי צד אחד במשפחת הזכויות המרכיבות את זכות הגישה לבית המשפט שהפכה לזכות חוקתית. מכאן, שאם לא ניתנה לבעל דין ההזדמנות לנצל את הזכות, שומה על בית המשפט לבטל את הפסק, בין אם ההזדמנות לא ניתנה לו בגלל העדר המצאה, ובין מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים המצדיקים את ביטול הפסק" (ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד , עמ' 204).

עם זאת, בצד עקרון זה, על מבקש הביטול הנטל להראות כי יש לו אינטרס לבטל את הפסק, וכי קיים סיכוי טוב כי התוצאה תשתנה אם ינוהל דיון לגופה של התביעה. עליו לשכנע עוד כי לא השתמש לרעה בהליך השיפוטי ולא התעלם במכוון מקיומו.

יוצא איפוא: בצד המשקל הרב הניתן לזכותו של בעל דין למיצוי יומו בבית המשפט, בבחינת זכות בעלת אופי חוקתי, מוטל על מבקש הביטול נטל שכנוע להראות כי לא החמיץ את זכות הגישה לבית המשפט וכי ישנה ממשות עניינית בבירור התביעה נגדו בהתייחס למשקל קו ההגנה שהוא עומד להעלות.

6.בענייננו יש לבחון, ראשית, את סיבת אי התייצבותו של המבקש; לאחריו את סיכויי ההצלחה של התביעה על רקע הגנתו של המבקש, ואחרון - האם ישנם שיקולים נוספים, אובייקטיביים או סובייקטיביים, המצדיקים את ביטול הפסק.

7.אשר לאי התייצבות המבקש לדיון:

בענין זה יש לקבל את ממצאיה המפורטים של ערכאת-קמא אשר קבעה בבחינת ממצא עובדתי שהמבקש הוזמן כדין לדיון ביום 24.9.98 וחרף הזמנתו לא התייצב. ממצא זה נשען על תצהיר שליח עובד רשות הדואר אשר הצהיר כי מסר את כתב בי-דין לידו של המבקש והוא סירב לקבלו; לכך הצטרף הממצא כי לאורך זמן התחמק המבקש מדרישות המשיבים - ממצא הנשען על תכתובות ומסמכים; ואחרון - גם הקושי בהמצאת פסק הדין לידיו של המבקש תרם למסקנה כי התנהגותו לאורך זמן מצביעה על כוונה להתחמק מהמשיבים ולהתעלם מההליך השיפוטי. למסקנה זו נמצא ביסוס בחומר ובנתונים שהיו בפני בית משפט קמא.

8.אשר לסיכויי הצלחתה של התביעה על רקע הגנתו של המבקש, יש לומר:

טענת ההגנה העיקרית של המבקש לפיה יש לראותו כבעל מעמד של קבלן שיפוצים ולא כנאמן לטובתם של המשיבים וכי לכן אין הוא חב בהצגת חשבונות ודיווח בפניהם אינה טענה בעלת משקל שיש לה סיכוי להתקבל בתביעה לגופה. גם אם היה המבקש קבלן שיפוצים, חלה עליו חובת נאמנות כלפי המשיבים ולו מכח הסכם הנאמנות בין הצדדים אשר ציין זאת במפורש בסעיף 20 באומרו: "מר יוספי ינהל בנאמנות את הבית..". יתר על כן, גם אם לא היה הדבר נאמר במפורש, חובת הנאמנות היתה נגזרת מאופי תפקידו, מרוחב סמכויותיו, ומהעובדה שניתנה למבקש יד חפשית בכספי המשיבים לצורך ניהול הבית. אופי התפקיד הוליד חובות נאמנות, ומציאות כספי המשיבים בידי המבקש היוותה "זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת" במובן סעיף 1 לחוק הנאמנות התשל"ט1979-. קיום יחסי נאמנות מביא עמו חובה לנהל חשבונות ולמסור דיווח כאמור בסעיף 7 לחוק זה. ומעל כל אלה: המבקש עצמו הודה כי הוא נאמנם של המשיבים בבקשה לביטול פסק הדין (בש"א 36682/99) שם הוא אומר בסעיף 14(א):

"המבקש היה נאמנם של המשיבים והגיש למשיבים חשבונות על כל ההוצאות שהוציא במשך היותו נאמן של הנכס...".

יוצא, איפוא:

המבקש לא עמד בנטל לשכנע בטענתו העיקרית כי אילו ניתן לו יומו בבית המשפט כי אז היה מוכיח כי לא שימש כנאמנם של המשיבים לצורך ניהול הבנין ולכן לא חב להם במתן חשבונות. נראה, איפוא, כי משתי הבחינות האמורות - סיבת אי ההתייצבות וסיכויי התביעה וההגנה - לא עמד המבקש בנטל להראות סיבה טובה לביטול הפסק.

9.יש להוסיף כי אופי הסעדים שניתנו בפסק הדין כנגד המבקש בהעדרו אינם מצדיקים מתן הזדמנות לאפשר לו להשמיע טענותיו כנגדם לאחר שהחמיץ זכות זו עקב אופן התייחסותו להליך השיפוטי בעניינו ונוכח הגנתו לגופה.

הסעדים בסעיפים א' וג' להמרצת הפתיחה נוגעים למעמד המבקש כנאמן וחובתו ליתן חשבונות ודיווח עקב כך, ולגביהם ניתן הסבר וביסוס בחומר שהוגש. אשר לסעד בסק(ב) לתובענה, המחייב את המבקש להפקיד בקופת בית המשפט את כספי הביטוח שקיבל עבור המשיבים בעקבות השריפה, על כך לא חלק המבקש מחלוקת של ממש. ואכן, בהפקדת הסכום בקופת בית המשפט עד לבירור מלא של ההתחשבנות בין הצדדים אין כדי לפגוע בזכויותיו של המבקש והוא משמש אמצעי-ביניים להבטחת שמירתו של הכסף עד לסיום המחלוקת בין הצדדים.

על שאר הסעדים, לרבות הסעד של פיצוי כספי על הפרת חובות הנאמנות, ויתרו המשיבים לצורך ענין זה. בהינתן כל אלה, צדק בית משפט קמא משסירב לבטל את פסק הדין שניתן על ידו במעמד צד אחד. המבקש חמק מההליך השיפוטי שהתקיים בעניינו, ולגופו של ענין אין בפיו טיעונים כבדי משקל המעלים הסתברות טובה כי הגנתו כלפי התביעה לסעדים שניתנו בפסק היתה מתקבלת. לא מצאתי איפוא, טעמים טובים המצדיקים את ביטולו של פסק הדין.

10.לאור כל אלה, בקשת רשות הערעור נדחית ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ממילא אין מקום להכריע בבקשה למחיקת מוצג שהוגשה על ידי המשיבים ביום 5.2.01.

המבקש ישלם למשיבים הוצאות בסך 10,000 ש"ח.