ע"א 8333/98 שמואל רודא נ. נאג' רודא

במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המערער, כי יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתמ"ש 214770/96.

1.המשיבים הגישו נגד המערער תביעה למתן צו מניעה (תמ"ש 214770/96). ביום 6.12.98 הגיש המערער בקשה לפסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינו. את בקשתו ביסס המערער על אירועים שהתרחשו בעיקרם בישיבת בית המשפט מיום 16.11.98. במועד זה היה המערער-הנתבע אמור להביא את ראיותיו. הוא ביקש, כי עדה מטעמו תעיד תחילה בנוכחותו בטרם ייחקר הוא על תצהיר עדות ראשית שהגיש. בקשתו זו נענתה בחלקה, והותר לעדה להעיד בכפוף ליציאתו מן האולם. למשמע דברים אלה הודיע המערער, כי הוא מפטר את עורך דינו ומתכוון לייצג את עצמו, כך שיתאפשר לו להימצא באולם בעת מתן העדות. בית המשפט דחה גם מהלך זה וחייב את בא-כוחו של המערער להמשיך ולייצגו. באותה ישיבה חוייב המערער בהוצאות. בבקשת הפסלות טען המערער, כי התנהגותו של בית המשפט בישיבה זו רק חיזקה בו את התרשמותו הראשונית שבית המשפט נוטה נגדו. לעניין זה התייחס המערער לדיונים מ10/96- ו2/98-.

2.ביום 10.12.98 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתו ציין בית המשפט כי בדיון ביום 16.11.98 הרעים המערער בקולו, צעק על בית המשפט ועל הנוכחים באולם, נופף בידיו והתקרב בתנועות מאיימות לדוכן השופט. בנסיבות אלו הורה בית המשפט על הוצאתו מן האולם. משהתנצל בא כוחו על התנהגותו פיטרו המערער, על שום הרכות שגילה כלפי בית המשפט. בהתייחסו לטענותיו של המערער בבקשת הפסלות קבע בית המשפט, כי מקצת הטענות הן, למצער, בבחינת גוזמא, ומקצתן לא היה ולא נברא כלל. לפיכך דחה בית המשפט את בקשת הפסלות, בקבעו, כי הבקשה נגועה (בחלקה) בשיהוי, מתבססת (בחלקה) על טענות כוזבות ואינה מצביעה על עילה של ממש לפסלות שופט.

3.המערער מערער על החלטה זו. בערעורו זה הוא ממקד את טענותיו באירועי יום 16.11.98. לטענתו, ההחלטות הדיוניות שקיבל בית המשפט באותו מועד היו שגויות וחסרות בסיס: כך באשר לסירוב להתיר לו להיות נוכח באולם בזמן עדותה של עדה שהעידה מטעמו, כך באשר לסירוב להכיר בפיטורי עורך דינו וכך באשר לאי רישומן של טענות שונות שהעלה בא כוח המערער בעת דיון בפסיקת הוצאות. כמו כן חוזר המערער על טענתו, כי עוינותו של בית המשפט כלפיו נתגלתה לו עוד בשלבים מוקדמים יותר של הדיון.

4.לאחר שעיינתי בערעור שבפני הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. טענותיו המרכזיות של המערער מתייחסות להחלטות דיוניות שקיבל בית המשפט בעניינו ביום 16.11.98. אפשר שהחלטות אלו לא הניחו את דעתו. אפשר גם (ולעניין זה אין אני נצרך לחוות דעה) שהן שגויות. אולם הדרך הראויה לתקיפתן של החלטות אלו - וכך שב בית המשפט וקבע - אינה דרך הפסלות, כי אם דרך הערעור - בין ברשות ובין בזכות, הכל בכפוף להוראות הדין, לסדרי הדין ולמועדים הקבועים בדין (וראו, בין היתר, ע"א 895/98 בר-נוי נ' בר-נוי , טרם פורסם ; ע"א 6397/97 אליהוד יערי נ' יצחק אינדיג , טרם פורסם). מכל מקום, אין בהחלטות אלו, כשלעצמן, בכדי להצביע על קיומה של "אפשרות ממשית למשוא פנים" המצדיקה את פסילתו של בית המשפט מלהמשיך ולישב בדין ( וראו, לעניין זה: ע"פ 5/82 אבו-חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247, 250, בג"ץ 2148/94 גלברט ושמלה נ' נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מח (3) 573, 605). דברים אלה יפים לגבי הטענות המתייחסות לדיון מיום 16.11.98. הם יפים ודאי גם לגבי הטענות המתייחסות לדיונים קודמים. אלא שלא מצאתי לנכון, כפי שלא מצא בית משפט לענייני משפחה לנכון, להתייחס לטענות אלו. זאת עקב השיהוי הרב בו הן נגועות. על בעל דין לטעון טענת פסלות מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- ). בית משפט זה שב ופסק, כי טענת פסלות אינה "נשק סודי" שצד להליך רשאי לשמור באמתחתו ל"יום סגריר". (ראו: ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה , פ"ד מה(3) 790, 791; ע"א 5572/98 עו"ד הדסה בן-יעקב נ' בתיה לופטינג , לא פורסם). המערער כבש את תחושותיו והתרשמויותיו משך חודשים ושנים. אין הוא יכול לעוררן כעת.

הערעור נדחה איפוא.