ע"א 8334/06 חנה גל שממה נ. סעידו (זילבר) שמלה

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.

זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט

ב' אזולאי ), שדחה את המרצת הפתיחה שהגישה המערערת להצהיר על זכויותיה בנחלה מס' 78 במושב זוהר. כמו כן מופנה הערעור כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 7.10.2003.

2.

אלפרד ומרגו שמלה ז"ל היו בעלי הזכויות בנחלה מספר 78 במושב זוהר (להלן: הנחלה ). בני הזוג המנוחים היו חברי האגודה השיתופית מושב זוהר (להלן: האגודה ), והם הורי המשיבים 3-1 וסבה וסבתה של המערערת. המערערת היא ביתה של המשיבה 3. ביום 18.8.1991 חתמו בני הזוג המנוחים על צוואה שלפיה יועברו מלוא זכויותיהם בנחלה לנכדתם, המערערת (להלן: הצוואה הראשונה ). כמו כן חתמו בני הזוג באותו יום על תצהיר שלפיו הם מעבירים ללא תמורה את הזכויות בנחלה לנכדתם, המערערת (להלן: תצהיר ההעברה ). עסקת המתנה לא דווחה לרשויות המס, ובני הזוג המנוחים לא פעלו במהלך חייהם להעברת הזכויות על-שם המערערת. כשלוש שנים מאוחר יותר, ביום 20.6.1993, חתם אלפרד על צוואה נוספת שלפיה הוריש את כל רכושו, לרבות הנחלה, בחלקים שווים לשלושת ילדיו. כעבור כשלוש שנים נוספות, ביום 11.11.1996, חתמה מרגו על צוואה בנוסח דומה (להלן: הצוואות המאוחרות ).

לאחר שהלכו בני הזוג לעולמם, הגישה האגודה תביעה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע למתן סעד הצהרתי שלפיו החלק בצוואות המנוחים המתייחס לנחלה בָּטֵל, והזכויות במשק שייכות לאגודה. זאת על רקע ההסכם המשולש בין האגודה, מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית (להלן: ההסכם המשולש ), שלטענתה מקנה לה זכות עדיפה בנכס. המערערת, בהסתמך על תצהיר ההעברה, הגישה גם היא תביעה להצהרה על זכויותיה בנכס, ותביעתה אוחדה עם תביעת האגודה. בהחלטתו מיום 7.10.2003 קבע בית המשפט כי הדיון נוגע לזכויות במקרקעין ולא רק לזכויות חזקה ושימוש, ועל כן מסורה לו הסמכות לדון בעניין זה.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה של האגודה. נפסק כי הנחלה אינה שייכת לאגודה וכי אין מניעה שהזכויות בנחלה יהיו חלק מעיזבון המנוחים. בית המשפט המחוזי דחה גם את תביעתה של המערערת, בקבעו כי עדיפה בעיניו עמדתם של המשיבים 2-1. נפסק, כי לפי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה ), כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות ליתן מתנה, רשאי נותן המתנה לחזור בו. במקרה שלפנינו, כך נפסק, לאור העובדה שלא ננקטו צעדים פורמאליים להעברת הזכויות, ולאור עריכת הצוואות בשנים 1993 ו-1996, יש לקבוע כי בני הזוג המנוחים חזרו בהם מהחלטתם להעביר את הזכויות למערערת.

4.

בערעור שלפנינו משיגה המערערת על החלטתו של בית המשפט מיום 7.10.2003 בשאלת הסמכות העניינית. לטענתה מ דובר

בזכויות בר-רשות ולא בבעלות במקרקעין, ולכן לא היתה לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בתביעתה. כמו כן, מ דובר , לדעתה, בסכסוך משפחתי בעיקרו ולכן מסורה הסמכות לדון בו לבית המשפט לענייני משפחה. לגוף העניין טוענת המערערת כי לא היה בסיס לקביעה שהמנוחים חזרו בהם מהחלטתם להעביר לה את זכויותיהם בנחלה, וכי שגה בית המשפט בכך שלא נתן לתצהיר ההעברה משקל מתאים. כמו כן, טוענת המערערת כי בית המשפט שגה ביישום חוק המתנה במקרה שלפנינו. המשיבה 2 תומכת בהכרעת בית המשפט המחוזי בעניין חזרת המנוחים מכוונתם לתת מתנה, ומדגישה שהמערערת לא שינתה לרעה את מצבה בהסתמך על תצהיר ההעברה. כמו כן מציינת המשיבה 2 כי המערערת לא עשתה דבר במשך שנים לשמירה על זכויותיה, לא דאגה להעברת הזכויות בחיי הזוג, וכן לא הגישה בקשה לביצוע הצוואה הראשונה לאחר מותם. המשיב 1 לא הגיש תגובה מטעמו והמשיבה 3 ביקשה אף היא שלא להביע עמדה לגוף הדברים.

דין הערעור להידחות, מן הנימוקים שיפורטו להלן.

5.

ראשית , לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט לגבי סמכותו לדון בתביעה, ולו לאור העובדה שהדיון נסב גם על המרצת הפתיחה שהגישה האגודה (ה"פ 2102/02) המצויה בסמכותו של בית המשפט.

שנית, ולגוף העניין, יש לציין בפתח הדברים כי הסכסוך המונח לפנינו היום הוא בין המערערת-הנכדה לבין המשיבים 3-1, בעוד שהמשיבים 6-4, ובהם האגודה, הם משיבים פורמליים. המשיבה 4, הסוכנות היהודית, אמנם הגישה תגובה מטעמה והציגה את המסגרת הנורמטיבית, אך בה בעת הבהירה כי אין לה עניין בערעור. בכל הנוגע לסכסוך זה שבין צאצאי המנוחים, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא ראיתי אפשרות להיעתר לטענת המערערת כי יש לראות בה בעלת הזכויות בנחלה מכוח המסמכים שעליהם חתמו המנוחים בשנת 1991. הזכויות של בני הזוג המנוחים בנחלה נגזרו מההסכם המשולש. על-פי הסדר זה קיבלו המתיישבים חברי האגודה זכויות בר-רשות במשקים. לפי סעיף 20(ד) להסכם המשולש נאסר על חבר אגודה להעביר את זכויותיו במשק או למסרן, אלא אם קיבל את הסכמת מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית לכך. בענייננו, אין מחלוקת שבני הזוג המנוחים לא קיימו, ובוודאי לא השלימו, את התנאים להעברת הזכויות בנחלה למערערת-הנכדה לפי ההסכם המשולש. בנסיבות אלה, אין בתצהיר ההעברה כדי להקנות לה את הזכויות שהיא טוענת להן. בתצהיר ההעברה ניתן אפוא לראות לכל היותר התחייבות ליתן מתנה למערערת.

הצוואות המאוחרות שעליהן חתמו בני הזוג המנוחים בשנים 1996-1993 סימנו את המשיבים 3-1 כיורשי הנחלה. יצוין כי טענת המערערת בדבר היות הצוואות המאוחרות עניין למראית עין בלבד, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, ולא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בהכרעה זו. המערערת גם לא הצליחה לבסס את הטענות בדבר הלחץ והכפייה שהובילו לגרסתה לעריכת הצוואות המאוחרות. נמצא אפוא כי מ דובר

בצוואות שנעשו כדין, המשקפות אל נכון את רצונם של בני הזוג המנוחים. על כן, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם ביטאו בני הזוג המנוחים בשנת 1991 התחייבות לתת את זכויותיהם בנחלה במתנה לנכדתם-המערערת, הרי שהם חזרו בהם מהתחייבות זו. לפי הוראתו של סעיף 5(ב) לחוק המתנה, נותן המתנה רשאי לחזור בו מהתחייבותו ליתן אותה "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות". במקרה זה, לאור היעדר שינוי במצבה של המערערת בהסתמך על התחייבות בני הזוג המנוחים, חזרתם של המנוחים מהתחייבותם – תקפה (ראו: ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ , פ"ד מו(5) 184, 194-193 (1992)).

די באמור כדי להביא לדחיית הערעור, וכך אציע לחבריי לעשות. המערערת תחוייב לשלם למשיבה 2 שכר טרחת עורך-דין בערעור בסך של 10,000 ש"ח.

המשנה-לנשיאה

השופטת ע' ארבל :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט נ' הנדל :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.