ע"א 7998/12 עו"ד אורי פנסו נ. יונתן גוטליב

שתי בקשות מאוחדות לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שבח ) מיום 13.9.2012 בת"א 27789-02-10, בגדרו חוייבו המבקשים, עורכי דין במקצועם, בתשלום פיצויים למשיב מס' 1 בע"א 7998/12 (להלן: המשיב ) במסגרת תביעת רשלנות מקצועית. לבקשתם של המבקשים, עיכב בית משפט קמא חלק הארי מסכום הפיצוי שנפסק, ומכאן הבקשה דנן להורות על עיכוב מלא של התשלום.

1.

תיאור העובדות הוא סבוך ואביא את הדברים בתמצית שבתמצית. המשיב, בחור צעיר כבן 20 בעת האירועים מושא התביעה, ירש יחד עם דודו בשם עמוס קוצר (להלן:

קוצר ) את נחלתה של סבתו המנוחה (להלן: המנוחה ) בכפר שמריהו, וזאת על פי צוואה משנת 2006 לפיה הורישה לו המנוחה 1/3 מהנחלה ו-2/3 לקוצר. נספר לקורא כי בשנת 1999 התחייבה המנוחה לתת את הנחלה במתנה לקוצר, ולשם כך חתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר לזכות קוצר, בו ייפתה את כוחו של המבקש בע"א 8178/12 (להלן: עו"ד סלנט ), אך המתנה לא הסתיימה ברישום.

קוצר היה מסובך בחובות, וביקש למכור את הנחלה ולשם כך השתמש בשירותיו של עו"ד סלנט. המשיב, מצידו, השתמש בשירותיו המשפטיים של המבקש בע"א 7998/12 (להלן: עו"ד פנסו ). בין המשיב, שיוצג על ידי עו"ד פנסו, לבין קוצר, שיוצג על ידי עו"ד סלנט, נחתמו שלושה הסכמים, במסגרתם התחייב קוצר להעביר למשיב מהתמורה שתתקבל ממכירת הנחלה, סכום "נטו" של 750,000 דולר.

ביום 24.6.2007 נחתם הסכם מכר למכירת הנחלה בין קוצר והמשיב מצד אחד לבין צדדי ג' מצד שני (להלן: הרוכשים ) תמורת סך של 4,980,000 דולר. הרוכשים שילמו מלוא התמורה, אך לסופו של יום נתברר כי לאחר סילוק חובותיו של קוצר (בגינם נרשמו הערות אזהרה על הנחלה לטובת הנושים), ולאחר תשלום דמי הסכמה בשיעור של 8.5 מליון ₪ (פי שניים מהסכום שהוערך על ידי עורכי הדין סלנט ופנסו) וניכוי שכר טרחתו של עו"ד פנסו, נותר המשיב עם סכום של 355,218 ₪ בלבד, במקום הסכום של 750,000 דולר שהיה אמור לקבל על פי ההסכמים בינו לבין קוצר.

2.

המשיב הגיש תביעה נגד המבקשים בעילה של רשלנות מקצועית. בפסק הדין נקבע כי בין המשיב לבין עו"ד פנסו ועו"ד סלנט התקיימו יחסי עו"ד-לקוח, ואף אם לא התקיימו בין המשיב לעו"ד סלנט יחסי עו"ד-לקוח, אין בכך כדי לשלול את חובת הזהירות של עו"ד סלנט כלפיו.

בהמשך, דחה בית המשפט את הטענה המקדמית של המבקשים כי למשיב לא היו למעשה כל זכויות בנחלה, נוכח התחייבותה של המנוחה ליתן את הנחלה במתנה לקוצר.

לגופם של דברים, נקבע כי עו"ד פנסו הפר את חובת הזהירות כלפי המשיב, בין היתר, בכך שלא הבטיח כי יקבל לכל הפחות הסך של 750,000 דולר על פי ההסכם בינו לבין קוצר. נקבע כי עו"ד פנסו סמך על עו"ד סלנט בעיניים עצומות מבלי שבדק את הנתונים לגבי חובותיו של קוצר, ובכך שהסכים כי חובות קוצר יסולקו תחילה מבלי להבטיח את הסכום המגיע למשיב. עוד נקבע כי עו"ד פנסו שגה בכך שלא דרש להמיר את הפיקדון הדולרי בפיקדון שקלי בתקופה בה צנח הדולר.

באשר לעו"ד סלנט, נקבע כי פעל בניגוד אינטרסים עת ייצג בעסקת המכר הן את קוצר, הן את אחד הנושים של קוצר והן את המשיב, וכי התרשל בכך שלא שינה את אפיק ההשקעה מהצמדה לדולר להצמדה לשקל. עוד נקבע כי לא היה מקום לצרף את המשיב כצד להסכם המכר, מה שחשף את המשיב לסיכונים מיותרים ללא תועלת.

לסופו של יום, חייב בית המשפט את שני המבקשים ביחד ולחוד לשלם למשיב סך של 750,000 דולר בהפחתת הסכום של 355,000 ₪ שקיבל המשיב; שכר טרחת עו"ד בסך 100,000 ₪; וכן חייב את עו"ד פנסו להשיב למשיב סך של כ-51,000 ₪ שכר טרחה ששילם לו המשיב בעבור ייצוגו.

3.

המבקשים הגישו ל בית משפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בהחלטתו מיום 21.11.2012 הורה בית המשפט לעכב את ביצוע פסק הדין באופן חלקי, כך שרק סכום של 150,000 ₪ מהפיצוי שנפסק לזכות המשיב יועבר לו והיתרה תופקד בנאמנות עד להכרעה בערעור.

מכאן הבקשה שלפניי להורות על עיכוב מלוא פסק הדין, כנגד התחייבותן של חברות הביטוח של המבקשים לתשלום פסק הדין ככל שהערעור יידחה. המבקשים טענו כי סיכויי הערעור טובים. כך, נטען על ידי עו"ד פנסו כי אין קשר סיבתי בין פעולותיו לנזקיו של המשיב, ועו"ד סלנט טען כי מעולם לא ייצג את המשיב ולא פעל בניגוד אינטרסים. עוד נטען כי למשיב כלל לא נגרם נזק, הואיל ומלכתחילה לא היו לו זכויות בנכס.

אשר למאזן הנוחות, טענו המבקשים כי יש סיכוי קלוש להשבת הפיצויים אם המבקשים יזכו בערעור, נוכח גילו הצעיר של המשיב ומצבו הכלכלי הקשה, שלדבריו נותר "ללא אגורה" והגיע עד לפת לחם. מנגד, אם וככל שהערעור יידחה, כספו של המשיב מובטח באשר שני המבקשים מבוטחים בביטוח אחריות מקצועית.

4.

דין הבקשה להידחות.

ההלכות לגבי עיכוב ביצוע פסק דין בכלל ופסק דין כספי בפרט, ידועות ומוכרות ואיני רואה לחזור ולהידרש להן. אזכיר בקצרה כי ברגיל אין מקום לעיכוב ביצוע של פסק דין כספי.

איני רואה לקבוע מסמרות לגבי סיכויי הערעור, אך אציין כי הטענה לפיה יש לראות את המשיב כמי שלא היו לו מלכתחילה כל זכויות בנחלה מוקשית על פניה משני טעמים: האחד – ספק אם טענה זו יכולה להישמע מהמבקשים, שהרי קוצר הסכים לשלם למשיב 750,000 דולר. השני – הן המבקשים והן בית משפט קמא לא התייחסו לסוגית היחס בין התחייבות מוקדמת ליתן מתנה מול צוואה מאוחרת (נושא שנדון בהרחבה על ידי בית משפט זה בע"א 4092/90 מיטלברג נ' נייגר , פ"ד מח(2) 529 (1994); דנ"א 1522/94 נייגר נ' מיטלברג , פ"ד מט(5) 31 (1996); וכן ע"א 8334/06 שממה נ' שמלה (לא פורסם, 24.1.2010)). בהקשר זה אציין כי עשויה להיות חשיבות לקביעה העובדתית של בית משפט קמא בפסק הדין, ולפיה יש להניח כי קוצר ידע שהמנוחה ביטלה את המתנה עוד בחייה בדרך של צוואה (פסק הדין בפרק ב' סעיף 3 בעמ' 16 ופרק ג' סעיף 2 בעמ' 23).

מנגד, לא נעלמה מעיני טענת המבקשים כי קוצר שעבד את הזכויות בנחלה עוד לפני מותה של המנוחה ולמשיב אין פתחון פה בקשר לכך, וכי לא ניתן היה לצפות את "התרסקות הדולר".

אשר למאזן הנוחות, אני סבור כי בית משפט קמא איזן נכוחה בין האינטרסים, ובוודאי שלא היה מקום כי המבקשים ילינו על החלטתו משהורה על עיכוב חלק הארי של פסק הדין. המשיב זכאי ליהנות מחלק קטן של פירות זכייתו, הוא אמנם אינו עשיר אך גם אינו רש ואביון, וכיום לומד לתואר במשפטים וראיית חשבון, כך שאין מקום לחשש כי "יבריח" או יבזבז את הסכום של 150,000 ₪ שלא עוכב על פי החלטת בית משפט קמא.

5.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשות ומבטל צו עיכוב הביצוע שניתן על פי החלטתי מיום 2.12.2012. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך 7,500 ₪ כל אחד.