ע"א 8377/99 אולגה צ'רבקוב נ. משרד הפנים, מנהל האוכלוסין

העותרים, בני זוג נשואים, באו לישראל כתיירים בשלהי שנת 1998. לעותרים בת הנשואה ליהודי. בתם ובעלה עלו לישראל בשנת 1995 וקיבלו אזרחות ישראלית. בהיותם כאן ביקשו העותרים מן המשיב להכיר בזכותם לקבלת אזרחות ישראלית, וזאת על יסוד הטענה כי אימה של העותרת הייתה יהודיה, וכפועל יוצא מכך יש להכיר גם ביהדותה של העותרת. יצוין כי חודשים ספורים לפני בואם לישראל השיגה העותרת פסק-דין מבית-משפט במולדובה, הקובע כי יש לתקן את רישום הלאום של אימה (ילידת 1919) מ "רוסיה" ל"יהודיה". בעקבות זאת הוצאה לעותרת עצמה (ביום 16.9.98) תעודת לידה משוחזרת, בה צוין כי נולדה לאב אוקראיני ולאם יהודיה. את בקשתם, להכיר בזכותם לקבלת אזרחות ישראלית, ביססו העותרים על פסק-דינו של בית המשפט במולדובה ועל תעודת הלידה המשוחזרת שהוצאה לעותרת בעקבות, וכנראה על יסוד, פסק-דין זה.

המשיב דחה את בקשת העותרים וכנגד החלטתו הופנתה העתירה שלפנינו. ייאמר מיד, כי במסמכים עליהם סמכו העותרים את בקשתם אין כדי להעמיד תשתית ראייתית לביסוס טענתם בדבר היותה של העותרת בת לאם יהודיה. מבחינה זו אין הבדל בין פרשתנו לבין פרשתו של בג"ץ 7555/98 (קריגר נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 99(3) 317), בו קבע בית משפט זה כי בהגשת פסק-דין שניתן בבית משפט באוקראינה, התומך בגירסתה, לא יצאה העותרת ידי חובת הראיה המינהלית המוטלת עליה, להצדקת התערבותו של בית המשפט בהחלטת שר הפנים.

משבאה העתירה שלפנינו לפני הרכב לראשונה הגיעו הצדדים לכלל הסכמה כי העותרים יוזמנו לשימוע במשרד הפנים, בגדרו יוכלו להמציא את ראיותיהם האחרות לביסוס הגירסה בדבר יהדותה של העותרת. השימוע נערך אך העותרים לא הצליחו להביא בגדרו כל ראיה חדשה.

בנסיבות אלו איננו רואים מנוס מדחיית העתירה. נוכל להניח שאם יבקשו העותרים לבקר בישראל לעתים מזומנות תישקלנה בקשותיהם על רקע העובדה שלעותרים בני משפחה קרובים הגרים בישראל.

העתירה נדחית. אין צו להוצאות.