ע"א 839/08 גדעון פנחס ובניו בע"מ נ. אבי ומירב אסייג ואח'

זוהי בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' פרקש), אשר דחה בקשה שהגישה המבקשת לביטול פסק דין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ב' אוקון) לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק ).

1.

המבקשת הינה חברה קבלנית אשר כרתה חוזים מול המשיבים 30-1 (להלן: המשיבים ), רוכשי דירות מגורים שבנתה המבקשת. בין הצדדים התגלע סכסוך באשר לשאלת התמורה החוזית, ועל כן הגישו המשיבים תביעה לסעד הצהרתי לבית המשפט המחוזי בירושלים. במסגרת הדיון הסכימו הצדדים כי בית המשפט יכריע בסכסוך בהתאם לסמכות הנתונה לו לפי סעיף 79א לחוק ובהתבסס על חוות-דעת מומחה שימונה בהסכמת הצדדים. בא-כוחם של המשיבים הציע למנות כמומחה את המשיב 31, רו"ח אייל הנדלר (להלן: המומחה ) והמבקשת הסכימה לכך. בהתאם להסכמה זו, ועל יסוד חוות-הדעת שהוגשה מטעם המומחה, נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו, לפיו חויבה המבקשת לשלם למשיבים סכומים שונים, בסך כולל של כ-500,000 ₪ (להלן: פסק הדין ).

2.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית משפט זה (ע"א 11930/05). במקביל, הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור, וזאת לאחר שהמבקשת הפקידה ערבות בנקאית בגובה הסכום הכולל אותו חויבה לשלם למשיבים על-פי פסק הדין (להלן: הערבות ). בהמשך, הגישה המבקשת בקשה למחיקת הערעור, על מנת להפוך את פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי לחלוט, ולאפשר לה להגיש בקשה לביטולו עקב עובדות חדשות שנתגלו לה, לטענתה, באשר לקשר שהיה קיים בין המומחה לבין בא-כוחם של המשיבים, במסגרתו עמדו בא-כוח המשיבים והמומחה משני צידי המתרס בסכסוך שהתנהל תקופה ארוכה ואף ניהלו מגעים לפשרה ביניהם. הערעור נמחק.

או אז, הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין לבית המשפט המחוזי, בד בבד עם בקשה למתן צו מניעה זמני לפיו לא יוכלו המבקשים להיפרע מכספי הערבות שהופקדה על-פי החלטתו של בית המשפט המחוזי בהליך הקודם. הבקשה למתן צו מניעה התקבלה, תוך שהמבקשת חויבה בהפקדת 20,000 ₪ נוספים בקופת בית המשפט.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול פסק הדין, בקבעו כי המבקשת לא הצליחה להראות כי מתקיימים התנאים המצדיקים את ביטולו. על אף שהיה מוכן להניח כי המשיבים לא גילו למבקשת אודות קיומו של קשר בין בא-כוחם לבין המומחה, קבע בית המשפט כי אף לא אחד מבעלי הדין עצמם, להבדיל מבא-כוחם, בא במגע עם המומחה לצורך קבלת חוות-דעת במסגרת הסכסוך, ועל כן אין לפסול אותו מלשמש כמומחה מטעם בית המשפט. מעבר לכך, קבע בית המשפט כי גם בקשר שהיה למומחה עם בא-כוחם של המשיבים אין כדי לפסול את חוות-דעתו או את פסק הדין. בהקשר זה, עמד בית המשפט על כך שיש להבחין בין דרישות ההגינות החלות על מומחה, שחוות-דעתו משמשת כראייה במשפט, לבין אלו החלות על בורר, אשר לו יש את הסמכות להכריע בסכסוך המשפטי בין הצדדים. בית המשפט הוסיף כי המבקשת לא הרימה את הנטל להראות כי לא הייתה יכולה לגלות את המידע אודות הקשר בין המומחה לבין בא-כוח המשיבים בשקידה סבירה לפני שניתן פסק הדין.

4.

המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה ובמקביל הגישה בקשה למתן סעד זמני לתקופה הערעור, בגדרה היא מבקשת להאריך את צו המניעה על פירעון הערבות שהופקדה בקופת בית המשפט – היא הבקשה שלפניי. יצוין, כי קודם להגשת הערעור הגישה המבקשת בקשה דומה לבית המשפט המחוזי אשר הורה על הותרת צו המניעה על כנו עד ליום 5.2.08, וזאת לאחר שהמבקשת הפקידה בקופת בית המשפט ערובה נוספת בסך 20,000 ₪.

לטענת המבקשת יש להעניק לה את הסעד המבוקש וזאת מאחר וסיכויי הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינם גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתה. טענתה המרכזית של המבקשת באשר לסיכויי הערעור הינה כי בית המשפט שגה כאשר על אף שדחה את גרסת המשיבים, לפיה הודיעו למבקשת על הקשר בינם לבין המומחה, לא מצא כי יש בקשר זה כדי לפסול את חוות דעת המומחה, כמו גם את פסק הדין שניתן בהסתמך עליה. המבקשת מדגישה כי לו הייתה יודעת אודות הקשר הנזכר, לא הייתה מסכימה למינויו של המומחה, ועל כן ברי כי דין פסק הדין להתבטל. אשר למאזן הנוחות, טוענת המבקשת כי השיקולים שהנחו את בית המשפט קמא במתן צו המניעה הזמני - העובדה כי המשיבים קיבלו לחזקתם את דירות המגורים, והקושי הצפוי באיתור המשיבים השונים לצורך גביית כספים במידה ותזכה בערעור - מטים את הכף לטובת קבלת הבקשה. זאת, בפרט לאור העובדה כי המבקשת הפקידה זה מכבר בקופת בית המשפט את מלוא הסכום בו חויבה בפסק הדין, כמו גם ערבויות נוספות בסך 40,000 ₪, כך שאין חשש שהמשיבים לא יוכלו לקבל את כספי זכייתם אם ידחה הערעור.

5.

מנגד, מתנגדים המשיבים, למעט המשיבים 3 ו-24, לקבלת הבקשה. לטענתם, המבקשת לא הראתה טעם המצדיק סטייה מן הכלל לפיו אין ליתן סעד זמני בתקופת הערעור שמטרתו לעכב את ביצוע פסק הדין, ובפרט משמדובר בפסק דין הקובע חיוב כספי. המשיבים טוענים כי סיכויי הערעור על פסק הדין הינם קלושים וזאת מאחר ובית המשפט המחוזי מצא, על בסיס קביעות עובדתיות רבות, כי לא התקיימו התנאים המצדיקים את ביטולו של פסק הדין. אשר למאזן הנוחות, טוענים המשיבים כי המבקשת לא הראתה שמצבם הכלכלי מעורר חשש כי לא תוכל לגבות מהם כספים במידה ותזכה בערעור. המשיבים מדגישים כי המבקשת ניסתה לבטל את פסק הדין במסגרת הליכים רבים שהגישה, ללא הצלחה, וכי עקרון סופיות הדיון מחייב לדחות את הבקשה ולאפשר למשיבים, שזכו בכספים על-פי פסק דין, לממש את זכותם לגבות כספים אלו.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובפסקי הדין וההחלטות של הערכאות הקודמות, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, כלל הוא כי בעל דין שזכה בהליך משפטי זכאי לממש את זכייתו ואין בהגשת ערעור על פסק הדין כדי למנוע ממנו זכות זו. על כן, ייענה בית משפט זה לבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור שמטרתו לעכב ביצועו של פסק דין רק במקרים חריגים, בהם קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת (תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). טעמים אלה מחייבים את המבקשת להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה באופן שאם לא יינתן הסעד ייגרם לה נזק בלתי-הפיך (ראו למשל: בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב- יפו , פ"ד נ(1) 668, 672-671 (1996)) . זאת, משום שלאחר שהערכאה הדיונית דחתה את תביעת המבקשת, משתנה נקודת האיזון בינה לבין המשיבים (ראו למשל: בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני , פ"ד מט(3) 479, 483 (1994); ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ (לא פורסמה, 18.4.2005)). הדברים אמורים בפרט משמדובר בפסק דין כספי, אשר ההנחה היא כי אינו גורם לנזק בלתי-הפיך. בענייננו, לא התרשמתי כי מתקיימים טעמים מיוחדים אלו, במיוחד כאשר הבקשה הנוכחית מוגשת בגדרי ערעור על פסק דין אשר דחה בקשה מטעם המבקשת לביטול פסק דין שניתן נגדה לפי סעיף 79א לחוק.

אשר לסיכויי הערעור, על פני הדברים לא התרשמתי כי אלו גבוהים במידה המצדיקה היענות לבקשה. בית המשפט קמא בחן באופן מדוקדק את הנתונים שהוצגו על-ידי המבקשת ולאחר שהפעיל את שיקול דעתו מצא כי אין בהם כדי ללמד על כך שיש בהיכרות בין בא-כוח המשיבים לבין המומחה שהוצע כדי להביא לפסילת פסק הדין. לא התרשמתי כי בהפעלת שיקול דעת זה נפל פגם המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. אוסיף, כי גם לגופם של דברים נראית קביעה זו מוצדקת, שכן המבקשת לא הצליחה להראות כי היה בקשר זה, גם אם אכן התקיים, כדי לעורר חשד בדבר פגם כלשהו שנפל בחוות-הדעת מטעם המומחה. זאת, בהתחשב גם בקביעתו של בית המשפט קמא כי המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי לא הייתה יכולה לגלות את המידע אודות הקשר הנטען עובר למתן פסק הדין (ראו למשל: ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא נ' בית טלטש בע"מ , פ"ד נז(3) 366, 371 (2003)).

גם בחינת שיקולי מאזן הנוחות מטה לטעמי את הכף לטובת דחיית הבקשה. במקרה דנן, לא הראתה המבקשת כי מצבם הכלכלי של המשיבים מעורר חשש ממשי שמא במידה ותזכה בערעור לא תוכל לגבות חזרה את הכספים שישולמו על-ידה (ראו למשל: ע"א 811/07 מכבי שירותי בריאות נ' עזבון המנוח משה גולובי ז"ל (לא פורסמה, 15.2.2007 )). ערה אני לכך שבית המשפט קמא, בהחלטתו האחרונה בעניין צו המניעה הזמני, נתן משקל לקשיים העלולים להתעורר באיתור המשיבים, ואולם, בחשש זה בלבד אין לטעמי כדי להצדיק מתן סעד נוסף שימנע מהמשיבים לממש את זכייתם. זאת, בהתחשב בכך שההליכים בענייננו מתמשכים מזה זמן רב ובעובדה כי הליך זה הינו אחד מני רבים אותם ניהלה המבקשת במטרה לבטל את פסק הדין, ללא הצלחה עד כה. בנסיבות אלו, אני סבורה כי יש לתת משקל משמעותי לשיקול של סופיות הדיון ולאפשר למשיבים ליהנות מכספי זכייתם.

7.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משנתבקשה תגובת המשיבים, תשא המבקשת בשכר טרחת עורך דינם בסך 5,000 ₪ ובהוצאות משפט.