ע"א 8412/15פלוני נ. פלוני

השופט נ' סולברג :

1.

המערער זכה בתביעת רשלנות רפואית נגד המשיב 1. משלא שולם חובו, פתח בהליכי הוצאה לפועל. הוא מעוניין להטיל עיקול על דירת מגורים בקרית אונו, בה מתגורר המשיב 1 עם אשתו, המשיבה 2. הדירה נרכשה בשנת 1990 ונרשמה על שם שני בני הזוג במשותף, אולם בשנת 2010 נכרת בין בני הזוג הסכם, במסגרתו הועברו זכויותיו של המשיב 1 בדירה למשיבה 2, בעסקת מכר ללא תמורה. לפיכך הגיש המערער המרצת פתיחה ובה עתר לסעד הצהרתי, לפיו על אף ההעברה האמורה, מחצית מן הזכויות בדירה עודן שייכות למשיב 1 וניתנות לעיקול.

2.

טענתו המרכזית של המערער היא שמדובר בעסקה למראית עין לצורך הברחת נכסים. העסקה נערכה ללא תמורה, בלי הסבר מניח את הדעת, לאחר שהוגשה התובענה בגין רשלנות רפואית. מאידך, טענו המשיבים כי עקב סכסוך שהתגלע ביניהם הם חיים בהפרדה רכושית ואישית משך עשרות שנים. העברת הזכויות למשיבה 2 נעשתה על מנת לוודא שהדירה תועבר לילדיהם המשותפים (ולא לילדה של המשיב 1 מחוץ לנישואין), מה גם שבפועל המשיבה 2 היא זו שנשאה בתשלומים הנוגעים לדירה לאורך השנים. לנוכח העובדה שמדובר בבני זוג קשישים (הוא בן 91, היא בת 85) הסובלים ממחלות שונות, הוסכם שהמשיב 1 ימשיך להתגורר בדירה עד אחרית ימיו.

3.

בית המשפט המחוזי ניסה לפשר ולגשר בין הצדדים, אולם משהדבר לא עלה בידו, הכריע בסכסוך – ודחה את תביעתו של המערער. בית המשפט המחוזי דן בסעיף החוק הרלבנטי לענייננו, הוא סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. סעיף זה מאפשר לבית המשפט להצהיר על כך שמקרקעין שייכים לחייב, על אף שהם אינם רשומים על שמו. נקבע כי נטל הראיה מוטל בהקשר זה על התובע, המוציא מחברו, וכי הנטייה הקיימת בהלכה הפסוקה היא שלא להסתפק בנטל ההוכחה הרגיל – אלא לדרוש עמידה בנטל ראיה מוגבר. על מנת להוכיח טענה כזו, פותחו בפסיקתנו חזקות שבעובדה, המכונות 'אותות מרמה' – הכוללות נסיבות כגון קשרים בין המעביר לנעבר, חקירות פליליות נגד המעביר, חשדות להעלמת מס, שמירת החזקה בידי המעביר, ועוד.

4.

ביישום אותות אלו על הנדון דידן, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי האותות שהצביע עליהן המערער אינן עולות כדי 'מסה קריטית' שיש בה כדי להעביר את הנטל לכתפי המשיבים. ככלל, בית המשפט מצא את עדותה של המשיבה 2 מהימנה ומשכנעת. הוצגו ראיות לכך שהדירה נרכשה מכספה הפרטי, וכי הזוג התייחס אליה ככזו. נקבע כי אין בכך שהדירה הועברה ללא תמורה כדי לבסס חשד להברחת נכסים, משום שהעברות כאלו בין בני משפחה אינן בגדר אירוע חריג. העיתוי – חודש אחרי הגשת התובענה ברשלנות רפואית – אמנם מחשיד, אך עורך הדין שטיפל בהעברה העיד כי נושא העברת הדירה התנהל מולו עוד כשנה לפני חתימת ההסכם. הנימוק להעברה – מצבו הרפואי של המשיב 1 – אינו בלתי-סביר, ונתמך גם בעדות עורך הדין. גם גרסת הזוג לטעם הישארותו של המשיב 1 בדירה לאחר ההעברה, היא גרסה סבירה.

5.

המערער שכר חוקר פרטי לצורך עריכת חקירה כלכלית למשיב 1, וטען כי ממצאיו מבססים התנהלות 'חשודה' של המשיב 1, המצביעה אף היא על כך שהעסקה היא פיקטיבית. בית המשפט דחה טענה זו וקבע שלא ניתן ללמוד דבר מדוח החקירה. בנוסף נקבע כי אין להסיק כוונה להבריח נכסים מאמירות כלליות של המשיב 1 בדבר חוסר כוונה לשלם את הפיצויים, או מהמהימנות שייחס לו בית המשפט שדן בתביעת הרשלנות הרפואית. לאור מסקנות אלו, נדחתה התובענה, ומכאן הערעור.

6.

המערער טוען כי בנסיבות העניין, העובדות מדברות בעד עצמן ומוכח מתוכן שמדובר בהעברה פסולה של הזכויות בדירה. בהקשר זה מדגיש המערער בין היתר את מועד העברת הזכויות; הדחיפות שבה נעשה הדבר; הקשר המשפחתי בין המעביר לנעבר; סתירות בעדויות המשיבים; המשך המגורים בצוותא; הודאות בעלי הדין על שיתוף הנכסים ביניהם; הצהרת המשיב 1 שאין בכוונתו לשלם; ועוד. בנוסף נטען שהטענה בדבר קיומה של ילדה מחוץ לנישואין לא הוכחה, ואין בה כדי להסביר את ההעברה (שכן ניתן היה לנשל אותה מהירושה באמצעות צוואה). לטענתו, בית המשפט המחוזי הטיל עליו נטל ראייתי כבד מדי, באופן שאינו מאזן בין האינטרסים השונים, ואינו נותן משקל ראוי לאינטרס של גביית החוב ומניעת הברחת נכסים.

7.

עוד נטען כי העדפת עדותה של המשיבה 2 אינה מוצדקת, מאחר שבית המשפט עצמו קבע שטענותיה לעניין ההפרדה הרכושית בין בני הזוג לאורך שנים – אינן נכונות; כי בית המשפט ביכר את עדותה על פני מסמכים בכתב המוכיחים שהרכישה נעשתה על-ידי שני בני הזוג; כי ההסתמכות על עדותו של עורך הדין שערך את העסקה גם היא פסולה, משום שמדובר בעדות שמועה; ולבסוף נטען כי בית המשפט התעלם מכך שעל בני הזוג חלה הלכת השיתוף.

8.

מנגד טענו המשיבים כי מדובר בערעור על ממצאי עובדה ומהימנות, ואין מקום לערכאת הערעור להתערב בכגון דא. לגופו של עניין, התייחסו המשיבים לכל 'אותות המרמה' הנטענים על-ידי המערער, וסמכו את ידיהם על ההסברים שניתנו להם על-ידי בית המשפט המחוזי, שלא קיבל טענות אלו.

9.

במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, בגמר הטיעון בעל-פה ובעקבות הערותינו, הסכימו הצדדים לכך שהסכסוך ביניהם יוכרע על דרך הפשרה. הצדדים הסמיכונו להכריע באופן זה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בתום הדיון שהתקיים לפנינו הוחלט כי "פסק הדין, ללא הנמקה, יינתן אפוא בתקופה הקרובה" . כך אנו עושים.

10.

אנו פוסקים כי על המשיבים לשלם למערער סך של 200,000 ₪. התשלום יֵעשה בתוך 60 ימים מהיום. עם ביצוע התשלום יבוטל העיקול שהוטל על-ידי בית המשפט המחוזי לתקופת הערעור, וייסגר תיק ההוצאה לפועל שנפתח לגביית החוב הפסוק בתביעת הרשלנות הרפואית.

אין צו להוצאות.