ע"א 8414-20 ע"א 8414-20

השופטת ר' רונן:

1.בגמר הדיון ובהמלצתנו חזרה בה המערערת מערעורה ביחס לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' כבוב) מיום 18.10.2020 בת"צ 1196/07, שאישר את הסכם הפשרה בין המשיב 1 לבין המשיבה 2 ודחה את התנגדות המערערת להסכם. יחד עם זאת, הואיל ופסק הדין מעורר שאלות עקרוניות ביחס לאופן הגשת התנגדויות להסכמי פשרה שהושגו במסגרת תביעות ייצוגיות ולזכויות המתנגדים בהסכמים כאלה, סברנו כי יש מקום ליתן התייחסות מפורטת ביחס לסוגיות אלה.

2.כפי שהובהר לא אחת בפסיקה, מתאפיינים הסכמי פשרה בתביעות ייצוגיות ב"בעיית נציג". מקורה של בעיה זו הוא בפער הקיים בשלב הסכם הפשרה בין האינטרסים הפרטיים של התובע המייצג ובאי-כוחו ושל הנתבע ובאי-כוחו מחד גיסא; לבין האינטרס של חברי הקבוצה המיוצגת, אשר נעדרים מן ההליך, מאידך גיסא. כך, האינטרס המובנה של התובע המייצג ובאי-כוחו בשלב הסכם הפשרה הוא בדרך כלל להשיא את תועלתם האישית, והאינטרס של הנתבע הוא כמובן לשלם במסגרת הפשרה סכום נמוך ככל האפשר. האינטרסים הללו עלולים להיות מנוגדים לאלה של חברי הקבוצה (המעוניינים ככלל כי סכום הפשרה יהיה גבוה ככל האפשר), ולהביא לכך שסכום הפשרה עליו יסכימו הצדדים לא ישקף את הסכום המקסימלי שניתן היה להשיג במסגרת הסכם פשרה מיטבי (ראו: אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 12-10 (2011); ע"א 1582/20 עו"ד חלפון נ' שמן משאבי נפט וגז בע"מ, פסקה 66 (29.12.2021) (להלן: עניין חלפון)).

כפי שחזר והבהיר בית משפט זה לאחרונה, המנגנון של התנגדות להסכם הפשרה הוא מנגנון שנועד לצמצם את החשש הזה. כך, "התנגדויות כאלה, כאשר הן מוגשות, מאפשרות לבית המשפט לקבל נקודת מבט נוספת לגבי הסכם הפשרה – שאיננה של הצדדים להסכם זה עצמם, המצויים, כפי שהובהר, במצב של ניגוד עניינים מובנה" (ראו: ע"א 2398/22 שולץ נ' הוט מובייל בע"מ, פסקה 22 לחוות דעתי והפסיקה שנזכרה שם (30.11.2022) (להלן: עניין שולץ)).

3.בית משפט קמא התייחס בפסק דינו למספר סוגיות הנוגעות לאופן הגשת התנגדויות, והגיע למסקנה כי המערערת לא הגישה התנגדות כדין. אף-על-פי-כן בחן בית משפט קמא – למעלה מן הצורך לשיטתו – את טענות ההתנגדות שהעלתה המערערת, ומצא כי יש לדחותן גם לגופן. כאמור, חרף העובדה שהמערערת חזרה בה מעיקר טענותיה בערעור, מצאנו לנכון להתייחס לסוגיות הנוגעות לאופן הגשת ההתנגדות אשר התעוררו בפסק דינו של בית משפט קמא, וזאת על מנת להנחות מתנגדים עתידיים, ובהינתן שמוסד ההתנגדות הוא מוסד המתגבש "עקב בצד אגודל" על ידי הגשתן של התנגדויות על-ידי מתנגדים שונים.

4.בית משפט קמא התייחס לשלושה נושאים עיקריים לגבי הגשת התנגדויות להסכמי פשרה בתביעות ייצוגיות – לשאלת זכות העמידה של מתנגד שאינו חבר בקבוצה המיוצגת; לשאלת החובה של המתנגד לצרף להתנגדותו תצהיר; ולשאלה האם זכאי מתנגד לחקור את הצדדים להסכם הפשרה בחקירה נגדית. נתייחס לנושאים אלה אחד לאחד.

5.האם יכול מי שאינו חבר בקבוצה המיוצגת להגיש התנגדות להסכם הפשרה? לשאלה זו נדרשנו מפורשות לאחרונה, בפסק הדין בעניין שולץ שנזכר לעיל. באותו עניין צוין נוסחו של סעיף 18(ד) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 תוך שהובהר כי "הסעיף אינו מגביל את האפשרות להגיש התנגדות רק לאדם הנמנה עם חברי הקבוצה המיוצגת, אלא מאפשר גם למי שפועל 'לטובת עניינם של חברי הקבוצה' לעשות כן... משכך, אף אם כפי שטוענים המבקש והוט (הם הצדדים להסכם הפשרה באותו עניין, ר.ר.), המתנגדים אינם נכללים בקבוצה המיוצגת.... אין בכך כדי למנוע מהם להגיש התנגדות להסכם הפשרה" (שם, בפסקה 22 לחוות דעתי. ראו גם פסקה 9 לחוות דעתה של חברתי, השופטת ע' ברון). מכאן שגם מי שאינו חבר בקבוצה, אך הוא פועל לטובת עניינם של חבריה, רשאי להתנגד להסכם פשרה.

6.האם חייב מי שמבקש להתנגד להסכם פשרה בתביעה ייצוגית לתמוך את התנגדותו בתצהיר? בהקשר זה אני סבורה כי על המתנגד לצרף תצהיר רק ככל שההתנגדות כוללת טענות עובדתיות שלא ניתן להעלותן בלא תצהיר התומך בהן. כך למשל, אם המתנגד טוען כי הוא חבר בקבוצה המיוצגת, עליו לצרף תצהיר התומך בטענה זו. אם לעומת זאת – כפי שקורה לא אחת – ההתנגדות מבוססת כולה על טעמים משפטיים, אין המתנגד חייב לצרף אליה תצהיר, והדברים ברורים (וראו תקנה 50(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ותקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (עליה התבסס בית משפט קמא בקביעתו), לפיהן יש לצרף תצהיר "לשם אימות העובדות" שביסוד הבקשה. השוו גם לתקנות 2(ב) ו-2(ג) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010, הקובעות כי על המבקש בבקשה לאישור תביעה ייצוגית ועל המשיב לבקשה לצרף תצהיר "לשם אימות העובדות" המשמשות ליסוד הבקשה והתשובה; ולתקנה 12(ב) לתקנות האמורות הקובעת כי לבקשה לאישור הסכם פשרה יצורפו תצהירים של בעלי הדין "לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה". כן השוו: רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789, 801 (1997); רע"א 2979/98 עו"ד ליפא נ' בן-משה, פ"ד נב(4) 274, 276 (1998)).

7.האם זכאי המתנגד לחקור את הצדדים להסכם הפשרה בחקירה נגדית? ברוב המקרים, התנגדויות להסכמי פשרה מבוססות בעיקרן על טעמים משפטיים הנובעים מטיבו של הסכם הפשרה, מהאופן בו מעריך המתנגד את סיכויי התביעה הייצוגית אילו היא הייתה נדונה, מסוג הפיצוי המוקנה לחברי הקבוצה, וכיו"ב. כאשר זהו טיבה של ההתנגדות – לא קיים צורך בחקירה נגדית של מי מהצדדים להסכם, וכאמור זהו המצב ברוב המקרים בהם מוגשות התנגדויות.

יחד עם זאת, לא ניתן לשלול מראש את האפשרות כי התנגדות לאישור הסכם פשרה תעורר מחלוקת עובדתית. כך למשל, עשויה להתעורר מחלוקת מקום בו – כמו במקרה דנן – הפשרה כוללת השקעה כספית בפרויקטים על ידי הנתבעת עצמה. במקרים כאלה עשויה לעלות השאלה האם הפרויקטים שמוצע לבצע הם כאלה שתוקצבו על ידי הנתבעת והיו מבוצעים על ידיה ממילא, גם אלמלא הסכם הפשרה, אם לאו. אם בין הצדדים ישנה מחלוקת עובדתית בהקשר זה, ואם בית המשפט סבור כי מדובר במחלוקת שעשויה להשפיע על השאלה האם יש לאשר את הסכם הפשרה – הוא רשאי להתיר חקירה נגדית במסגרת ההתנגדות. ואולם יודגש כי מקרה כזה הוא בגדר החריג ובשום אופן לא הכלל. זאת, בין היתר, בהינתן שחוק תובענות ייצוגיות מעמיד לרשות בית המשפט כלים אפקטיביים לבירור מחלוקות עובדתיות באופן שעל פי רוב ייתר את הצורך בחקירה על ידי המתנגד. על כל פנים שיקול הדעת האם להתיר חקירה, ואם כן – באיזה היקף, הוא שיקול דעת השמור לערכאה הדיונית הדנה בבקשה לאישורו של ההסכם.

8.בשולי הדברים נתייחס גם לשאלת פסיקת הוצאות. כפי שציינתי בראשית הדברים, התנגדויות להסכמי פשרה הן ככלל תופעה חשובה – שעשויה לצמצם, במקרים המתאימים, את "בעיית הנציג" המאפיינת הסכמים כאלה. משכך, כאשר מוגשת התנגדות "מתאימה" בה מקדם המתנגד את האינטרס של הקבוצה המיוצגת, הוא זכאי לגמול בקשר לכך; ואם הוא מיוצג – זכאי גם בא-כוחו לשכר טרחה. זאת כדי לעודד מתנגדים להגיש התנגדויות "מתאימות" שיקדמו את האינטרסים של הקבוצות המיוצגות בהסכמי הפשרה (ראו: עניין שולץ, בפסקה 23 לחוות דעתי, ובפסקה 9 לחוות דעתה של חברתי, השופטת ברון).

יחד עם זאת, כאשר מוגשת התנגדות, בדומה להגשת כל כתב בית-דין, על המתנגד לנקוט בשפה שאינה מתלהמת ולהימנע מלהעלות טענות ספקולטיביות שיש בהן כדי לפגוע במי מהצדדים להליך. המערערת במקרה דנן לא פעלה באופן הזה ויש להצר על כך. בכלל זה היא טענה, ללא כל בסיס, כי הצדדים להסכם הפשרה הם חלק מקנוניה וכי הם פעלו בתרמית (ראו למשל סעיפים 68-67, 137 להודעת הערעור).

חרף התנהלות פסולה זו, בהתחשב במכלול השיקולים, ובכלל זאת – העובדה שהמערערת חזרה בה מהערעור בהמלצתנו, ושבא-כוחה חזר בו באולם בית המשפט (גם אם בשפה רפה) מההאשמות הללו; הרצון שלא לרפות את ידיהם של מתנגדים עתידיים להגיש התנגדויות ראויות; ובעיקר משום שההתנגדות הציפה מספר סוגיות הנוגעות להגשת התנגדויות באופן שאיפשר הכרעה והנחיה בסוגיות אלה – החלטנו שלא לעשות צו להוצאות בערכאתנו.