ע"א 846/19 ירדן לווין דיין נ. רחמים קלמי ברזילאי ז"ל

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' גייפמן ) בת"א 45148-04-14 עד להכרעה בערעור.

1.

המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים ) הם ילדיה ויורשיה של המנוחה גרסיה, שהלכה לבית עולמה בחודש נובמבר 2013. בשנת 2006 מונה המשיב 2 כאפוטרופוס לגופה ולרכושה של אמו (להלן: האם או החסויה ) שהייתה במצב סיעודי. עובר לפטירת האם התקשרו המשיבים והמבקשת, באמצעות אביה, בהסכם שהוכתר כ"מכירת זכות מעיזבון עתידי" (להלן: ההסכם ) למכירת דירה בעיר חולון שהייתה בבעלות האם (להלן: הדירה או הנכס ).

2.

בבית המשפט המחוזי נדונה תביעת המשיבים לביטול ההסכם ותביעה שכנגד של המבקשת לתשלום הפיצויים המוסכמים שנקבעו בו. בפסק הדין מושא הבקשה שלפניי, קבע בית המשפט כי הצדדים לא עשו עסקה בנכס בעיזבון עתידי אלא מכרו את דירת החסויה עוד בחייה. העסקה לא אושרה על ידי בית משפט של אפוטרופסות ובשל כך נקבע כי ההסכם בטל. עוד צוין כי ספק רב אם העסקה הייתה מאושרת, נוכח הפער בין שמאות השמאי מטעם בית המשפט לבין סכום התמורה שנקבע בהסכם. בשולי פסק הדין נדחו טענות המשיבים לביטול ההסכם בשל פגמים בכריתתו בטענות לעושק, טעות והטעייה.

בית המשפט הצהיר על בטלות ההסכם (לרבות סעיף הפיצויים המוסכמים שבו) והורה כי רישום הבעלות בדירה יוחזר על שם החסויה וכי ירשם צו מניעה האוסר על ביצוע דיספוזיציה כל עוד לא תוחזר למבקשת התמורה ששילמה במסגרת ההסכם. ביחס לסוגיית ההשבה ניתן היתר לפיצול סעדים והוסכם כי תוגש תביעה נפרדת בעניין השבת דמי השכירות שגבתה המבקשת בעבור הנכס וכי סכום זה ניתן יהיה לקיזוז מהסכום שעל המשיבים לשלם למבקשת. המבקשת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להגשת ערעור, אך בקשתה נדחתה.

3.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת ערעור ולצידו הבקשה שלפניי.

4.

לטענת המבקשת, המשיבים דרשו ממנה לפנות את הדירה (בה מתגוררת שוכרת) והודיעו לה על כוונתם למכור באופן מיידי את הנכס, למרות האיסור על ביצוע דיספוזיציה עליו הורה בית המשפט. על כן ועל מנת שלא יתייתר הערעור, טוענת המבקשת כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין. זאת ועוד, נטען כי על פי פסק הדין הצדדים צריכים להגיש תביעות לצורך קביעת מנגנון השבת כספי התמורה ודמי השכירות מהנכס, כשתביעתה של המבקשת כרוכה בעלות כספית גבוהה שתוצא שלא לצורך ככל שיתקבל הערעור. המבקשת טענה כי מהצהרות המשיבים עולה כי אין בידם להשיב לה את התמורה ששילמה בעבור הדירה, כחובתם על פי פסק הדין, אלא אם ימכרו אותה; כי ככל שדמי השכירות שיתקבלו מהשכרת הדירה עד להכרעה בערעור ישולמו למשיבים,

הסיכוי שאלו יושבו למבקשת אפסי עד לא קיים; וכי אין למשיבים כתובת קבועה, כשהמשיב 1 כלל אינו מתגורר בישראל. לשיטתה, דחיית קבלת ההחזקה בדירה ודמי השכירות עד להכרעה בערעור לא תסב למשיבים כל נזק ולכל היותר יגדל סכום הקיזוז בגין דמי השכירות שהיא קיבלה מהסכום שעל המשיבים לשלם למבקשת בגין תמורת העסקה. בשל כל אלו סבורה המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, כך שיש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין.

לעניין סיכויי הערעור טוענת המבקשת, בין היתר, כי בית המשפט שגה בקביעותיו לפיהן מסירת הנכס נעשתה עוד בחיי החסויה וכי המבקשת גבתה את דמי השכירות החל ממועד ההסכם, באופן שמעיד על כך שמדובר בעסקת מכר שנעשתה בחיי המנוחה. עוד נטען כי היה על בית המשפט לדחות את תביעת המשיבים מחמת השתק ומניעות הואיל והמשיבים יזמו את העסקה ונהנו מפירותיה. לחלופין נטען כי לנוכח השלמת התחייבויות המבקשת לפי העסקה, התנהלות המשיבים עליהם היתה מוטלת האחריות לבקש אישור לעסקה עם החסויה, והיות המשיבים היורשים היחידים של החסויה והטוענים היחידים לזכויות בדירה – יש לפטור את הצדדים מחובת ההשבה בשל שיקולי צדק.

5.

המשיבים מתנגדים לבקשה וסומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בתגובתם הרחיבו המשיבים בעניין סיכויי הערעור וטענו כי הם נמוכים שכן הקביעה שהעסקה בוצעה בחיי המנוחה מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות בהם אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב. כמו כן נטען כי אין להכשיר את העסקה מטעמי צדק, מכיוון שלפי הערכת שמאי מטעם בית המשפט הדירה נמכרה ב-31% פחות מערכה ואישור העסקה יסב לעיזבון המנוחה ואולי אף לנושים נזק. לעניין מאזן הנוחות נטען כי בהתאם לפסק דינו של בית המשפט, זכויותיה הכספיות של המבקשת מובטחות ולא ניתן למכור את הדירה אלא לאחר שישולמו הכספים המגיעים לה לפי פסק הדין; המבקשת כלל לא מתגוררת בנכס ומשניתן פסק הדין המבטל את ההסכם אין הצדקה שזו תהנה מדמי השכירות; הבקשה היא לעיכוב חיוב כספי שעל דרך הכלל לא מעוכב; ואין בסיס לטענות בדבר מצבם הכספי של המשיבים וחובם למבקשת.

6.

כידוע,

אין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי לעכב את ביצועו של פסק דין, ועל המבקש את עיכוב הביצוע להראות כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. ההלכות הנוגעות לעיכוב ביצוע פסקי דין שעניינם בנכסי מקרקעין מוכרות וידועות, ואיני מוצא לפרטן (ראו, לדוגמה, ע"א 5480/16 א.ג.י. השרון אחזקות והשקעות בע"מ נ' בן הפנדי בע"מ , בפסקה 17 (25.9.2016); ע"א 6283/12 צדוק נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ , בפסקה 7 (18.11.2012) (להלן: עניין צדוק ) ; ע"א 12/46 ניסים אסייג, ייעוץ וניהול בע"מ נ' אדרת , בפסקה 20 (5.3.2012) ). בשים לב לטענות הצדדים ולנסיבות המקרה שלפניי, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל כפי שיפורט להלן.

7.

איני רואה לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור, הגם שחלק ניכר מטענות המבקשת מופנה כלפי ממצאי עובדה ומהימנות בהם אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב. שיקולי מאזן הנוחות הם העיקר בענייננו.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי הורה על החזרת רישום הבעלות על שם החסויה ועל איסור דיספוזיציה בנכס עד להשבת התמורה ששילמה המבקשת במסגרת ההסכם. עם זאת, מתגובת המשיבים לבקשה עולה כי בכוונתם למכור את הנכס. אף שאין מדובר בנכס המשמש למגורים של מי מהצדדים, מכירת מקרקעין לצדדים שלישיים עלולה לאיין את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו, ומקימה חשש העשוי להטות את הכף לטובת עיכוב ביצועו של פסק דין (ע"א 1981/13 אסעיד נ' חליל , בפסקה 6 (4.6.2013); עניין צדוק ).

זאת ועוד, בהתחשב בהשתלשלות העניינים הייחודית במקרה שלפניי, ובהתחשב בכך שגם אם ידחה הערעור יהיה על המשיבים להחזיר למבקשת סכום שככל הנראה יעלה על דמי השכירות שקיבלה ותמשיך לקבל בתקופת הערעור – אני סבור כי יש להורות בנסיבות העניין על עיכוב ביצועו של פסק הדין. לצד זאת, יש להורות על רישום צו שיאסור על המבקשת ועל המשיבים לבצע דיספוזיציה בנכס מושא פסק הדין וזאת עד להכרעה בערעור.

8.

סיכומם של דברים – פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושא הבקשה יעוכב אפוא עד להכרעה בערעור. כמו כן, נאסר על הצדדים לעשות כל דיספוזיציה בנכס עד לסיום ההליכים. לא מצאתי לפטור את המבקשת מהפקדת ערובה, והחלטתי זו ניתנת בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד במזכירות בית משפט זה עד ליום 24.3.2019 סך של 50,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית להבטחת הנזקים העלולים להיגרם למשיבים כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק הדין.

9.

בנסיבות העניין, לא יעשה צו להוצאות. כמו כן, המזכירות מתבקשת לקבוע את הערעור לדיון בהקדם על פי אילוצי היומן.