ע"א 8467/99 פלוני נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס, מעשה מגונה בכח ושיבוש הליכי משפט. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, העורר הוא עובד בכיר במשרד העבודה והרווחה ועסק במסגרת תפקידו במתן שירות מקצועי כעובד סוציאלי בדרג הניהולי. המתלוננת היתה מטופלת במחלקה לייעוץ נישואין וטיפול משפחתי, בפיקוח משרד העבודה והרווחה, באחת העיריות. במהלך סדנא שבה השתתף העורר, במסגרת תפקידו, והשתתפה גם המתלוננת, התוודעו השניים. העורר הבטיח למתלוננת לסייע לה בהכוונה מקצועית ובמציאת עבודה ועל רקע זה נפגשו ביוזמתו מספר פעמים ונעשו מעשי העבירה המיוחסים לו בכתב האישום.

2.בא כוח העורר הגיש למותב בית המשפט הדן בכתב האישום "בקשה לקבלת פרטים מתיק רווחה ותיק פסיכיאטרי של המתלוננת", שבה ביקש "להורות למשיבה להעמיד לעיון המבקש" את כל המסמכים שבתיקי המתלוננת המצויים בתחנה לשירותים חברתיים, בתחנה לייעוץ נישואין ובלשכת מרכז באגף לשירותים חברתיים בעיריה שבה מדובר, וכן תיק רפואי-פסיכיאטרי שלה בבית חולים פסיכיאטרי גהה. את בקשתו סמך, בין היתר, על כך כי לבקשת באי כוח המשיבה נערכה חוות דעת של פסיכולוג קליני שבה נתבקש "לנסות לתת פשר להתנהגות של מטופלת בתחנה לייעוץ בחיי נישואין". עיקרי ההחלטה שנתן בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים א' משעלי, מ' סוקולוב ו-י' ישעיה) ביום 28.11.99, בבקשתו של בא כוח העורר הם:

א.הבקשה לעיין במסמכים שבתיק המתלוננת בתחנה לשירותים חברתיים נדחית.

ב.הותר עיון בשני מכתבים, מזכר ותרשומת - שלא נכתבו על ידי המתלוננת - מתוך תיקה בתחנה לייעוץ נישואין. כמו כן הותר העיון ברישומים של שיחות טיפוליות מתוך תיקה בבית החולים הפסיכיאטרי גהה.

בית המשפט הורה כי "המסמכים הללו יוצאו מתוך התיקים, יצולמו על ידי התביעה ויימסרו לאלתר לידיהם הנאמנות של הסנגורים". על באי כוח העורר נאסר לתת את המסמכים לעורר או לאדם אחר, למעט לפסיכולוג או לפסיכיאטר מטעמם, והם חוייבו לשמור על סודיותם.

3.בא כוח העורר הגיש "ערר בדבר עיון בחומר חקירה - סעיף 74 לחוק סדרק הדין הפלילי 1982" [השיבושים במקור - י' ט'] ובו ביקש להתיר עיון בכל החומר שפירט בבקשה שהגיש לבית המשפט המחוזי, על דרך של העברת החומר לפסיכיאטר או פסיכולוג שיוצע על ידי הסנגוריה, לאחר שיתחייב לסודיות מלאה, "ולהנחות אותו כי יש לחשוף באופן מלא כל חומר פסיכיאטרי או טיפולי שיש לו זיקה למתלוננת".

בהחלטתי מיום 29.11.99 נתבקש בא כוח העורר להשיב על השאלות הבאות:

א.כיצד מתיישב עררו עם הוראות סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן - "סעיף 74")?

ב.האם חקירתם של המומחים ושל עדים אחרים שיעידו במשפט מטעם התביעה אינה הדרך הנכונה להגן על העורר?

בא כוח העורר השיב על השאלות. בא כוח המשיבה התנגד לערר וכן השיב על תשובותיו של בא כוח העורר.

4.אקדים ואומר כי דינו של הערר להידחות על הסף וכי דינה של החלטת בית המשפט המחוזי להתבטל על פי שני טעמים: א) כי בהחלטתו נשוא הערר לא דן בית המשפט כלל, וממילא לא הכריע, בשאלה אם החומר הוא בגדר "חומר חקירה"; לפיכך, לא מדובר בערר לפי סעיף 74 אלא בתקיפה של החלטת ביניים אחרת, שעליה ניתן לערער רק במסגרת הערעור על פסק הדין. ב) כי בית המשפט לא שמע את המתלוננת בטרם החליט בבקשתו של בא כוח העורר לעיין במסמכים הנוגעים לה.

5.העיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מראה כי נתן את דעתו רק על שתי שאלות: א) האם המסמכים שבא כוח העורר ביקש לעיין בהם הם חסויים מכח סעיפים 49, 50 ו- 50 א' לפקודת הראיות[נוסח חדש], תשל"א - 1971( להלן - "סעיפי פקודת הראיות"), או מוגנים מכח סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981(להלן - "חוק הפרטיות"); ב) האם "הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש שלא לגלותה", כהוראת סעיפי פקודת הראיות. על השאלה הראשונה השיב שכל המסמכים שהוגשו לעיונו הם חסויים וכי כל המידע המצוי במסמכים הנותרים "אף מוגן מכח זכות המתלוננת לפרטיות". על השאלה השניה השיב "כי לחלק מהמסמכים יש נגיעה לפרשה וכי הם עשויים להיות רלוונטיים להגנתו של הנאשם. על כן סבורים אנו כי קיימים טעמים להסרת החיסיון מהמסמכים שיפורטו להלן ו'כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית הצדק עדיף מן העניין שלא לגלותה'.". בהמשך הדברים אעמוד על ענין זה, שבו דן בית המשפט המחוזי, אך תחילה אעמוד על הוראות סעיף 74, שבהן לא דן.

סעיף 74 זו לשונו:

"74. (א) הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו.

(ב) נאשם רשאי לבקש, מבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום, להורות לתובע להתיר לו לעיין בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו.

(ג) בקשה לפי סעיף קטן (ב) תידון לפני שופט אחד ובמידת האפשר היא תובא בפני שופט שאינו דן באישום.

(ד) בעת הדיון בבקשה יעמיד התובע את החומר שבמחלוקת לעיונו של בית המשפט בלבד.

(ה) על החלטת בית משפט לפי סעיף זה ניתן לערור לפני בית המשפט שלערעור שידון בערר בשופט אחד.

(ו) אין בסעיף זה כדי לפגוע בהוראות פרק ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971."

ראינו כי בקשתו של בא כוח העורר לא היתה מכוונת לעיון ב"חומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת " (ההדגשה הוספה - י' ט'), כאמור בסעיף 74(א), אלא בחומר " שבתיקי המתלוננת " המצויים בתחנה לשירותים חברתיים, בתחנה לייעוץ נישואין, באגף לשירותים חברתיים ובבית חולים פסיכיאטרי. גלוי מתוך הבקשה כי החומר שהעיון בו נתבקש איננו בידי הרשות החוקרת אלא בידי רשויות אחרות; לפיכך, לא היה בית המשפט מוסמך להורות דבר לגבי העיון בו - ככל שסמכותו מעוגנת בהוראות סעיף 74 - אפילו היתה הבקשה מכוונת בפירוש לעיון ב"חומר חקירה". הואיל ובית המשפט לא החליט בשאלה אם החומר שגילויו נתבקש הוא בגדר "חומר חקירה" ,כמשמעותו בסעיף 74, ואם מוסמך הוא להורות לגבי העיון בו, אלא דן רק בעניני החיסיון והפרטיות שהוזכרו, אין לפנינו "החלטת בית משפט לפי סעיף זה" שניתן לערור עליה. די בטעם זה כדי לדחות את הערר.

6.למעלה מן הצורך אוסיף כי לפי המבחנים המקובלים עלינו החומר שבא כוח העורר ביקש לעיין בו איננו, לכאורה, בגדר חומר חקירה ולכאורה אף איננו רלוונטי לבירור האישומים המיוחסים לעורר. ( עיינו בג"ץ 233/85 עלי אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124; בג"ץ 1885/91 אלי צוברי נ' פרקליטות מחוז ת"א , פ"ד מה(3)630; בש"פ 1355/98 צבי בן ארי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ובעיקר בדברי חברתי הנכבדה, השופטת ד' ביניש, בבש"פ 9322/99 עבד מסארווה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אפילו היו נפתחים לפניו שערי בית משפט זה, שננעלו לפניו כאמור לעיל, היה הערר נדחה אף מטעם זה.

7.יתר על כן, לדעתי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדן בשאלות של הסרת החיסיון שלפי סעיפי פקודת הראיות והסרת ההגנה שלפי חוק הפרטיות, בלי ששמע את תגובתה של המתלוננת לבקשתו של בא כוח העורר לעיין במסמכים הנוגעים לה. מתוך הבקשה ומתוך החלטתו של בית המשפט המחוזי עולה כי מדובר במסמכים שבהם מידע על מצבה הנפשי של המתלוננת, על יחסי המשפחה שלה, ועל מצבה הסוציאלי, בעבר ובהווה, וכן על ארועים מכאיבים שארעו לה במהלך שירותה הצבאי לפני שנים רבות. חשיפת מידע כזה היא פגיעה חמורה ביותר בזכותו של אדם לכבוד ולפרטיות ואין להתיר את החשיפה בטרם שמע בית המשפט את האדם העלול להיפגע, אפילו אין הוראה מפורשת בדין המורה על כך. לכך יש להוסיף כי המידע בדבר התיקים שבהם מצוי חומר לגבי המתלוננת ומקומות הימצאם הגיע, ככל הנראה, לידי העורר במסגרת תפקידו במתן שירות מקצועי כעובד סוציאלי. הייתי דוחה את בקשתו לעיון בחומר - אם אכן כך הם פני הדברים - מטעם זה בלבד.

8.בשולי הדברים אעיר כי מלכתחילה ראוי היה שמותב בית המשפט הדן בכתב האישום לא ידון בבקשתו של בא כוח העורר, אפילו היה מוסמך לכך. לפי סעיף 74(ג), שצוטט לעיל, בקשה כזאת "תידון לפני שופט אחד ובמידת האפשר היא תובא בפני שופט שאינו דן באישום". לאור התוצאה שאליה הגעתי איני רואה צורך לדון בשאלה מה הנפקות של אי קיום ההוראה.

9.לפיכך, אני דוחה את הערר. כמו כן אני מבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי, מן הטעמים שפרטתי לעיל. התוצאה היא שעל באי כוח בעלי הדין להחזיר מיד את כל המסמכים שקיבלו לידיהם לפי החלטת בית המשפט, לרבות צילומי המסמכים, לגורמים שמהם קיבלו אותם, ואין הם רשאים לעשות בהם שימוש כלשהו. אם נמסרו מסמכים לפסיכולוג או לפסיכיאטר מטעם בעלי הדין, תידרש החזרתם מיד. כדי להסיר ספק יודגש כי אין באמור כדי למנוע מבאי כוח בעלי הדין לקבל מידע הדרוש לענינם על ידי הזמנת עדים, או חקירת מומחים.