ע"א 8489/08 גיא אלדר נ. מדינת ישראל

1.

רפי טל וחברת "רד טל דרום 3000" בע"מ שהייתה בבעלותו (להלן: "המשיב 2" ו"המשיבה 3" בהתאמה), הורשעו בביצוע עבירות מס שונות. בעקבות ההרשעה, ביקש משיב 2 להסדיר את תשלום החוב לרשות המיסים (להלן:"המשיבה 1"), ובמסגרת ההסכם שגובש בין הצדדים, דרשה משיבה 1 בטחונות להבטחת התשלום. המשיבים 2 ו-3 נענו לדרישה באמצעות המבקשים, אשר שעבדו, כל אחד בנפרד, דירה שברשותם כערובה לתשלום החוב. השעבודים נרשמו ברשם החברות כנדרש, ומשנמנעו משיבים 2 ו-3 מפירעון החוב, פנתה משיבה 1 למימוש השעבודים. או אז טענו המבקשים כי השעבוד ניתן כנגד חובו של משיב 2 בלבד; כי הם אינם ערבים לחובה של משיבה 3; וכי כלל לא הגיעו להסדר עם משיבה 1 לסילוק חובה של האחרונה. עוד טען מבקש 1, כי מכר את הדירה המדוברת למשיבים 4 ו-5 ומשכך, הוא כלל אינו יכול להעמידה לפירעון החוב. משיבה 1 הגישה המרצת פתיחה לבית-משפט המחוזי בתל-אביב יפו, בה עתרה לקבל הצהרה לפיה היא רשאית לממש את הבטוחות שניתנו לה.

2.

בית המשפט קבע כי המבקשים ידעו כי בהבטחת תשלום חובו של משיב 2 הם מבטיחים גם את סילוק חובה של משיבה 3, ובכך גובשה הסכמתם לסילוק החוב האמור בכללותו. עוד קבע בית המשפט, כי משנרשם השעבוד לטובת משיבה 1, נסוגה זכותם של משיבים 4 ו-5 מפני זכותה משום שהיה על משיבים 4 ו-5 לבחון את מצב הזכויות בדירה עובר לרכישתה.

3.

המבקשים הגישו לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועמו הוגשה בקשה לצו מניעה זמני, שיאסור על משיבה 1 לממש את השעבוד שנרשם לטובתה. המבקשים טוענים, כי נוכח קיומן של שגיאות שונות בפסק דינו של בית משפט קמא, סיכויי הערעור שהוגש להתקבל, טובים. כן נטען כי למשיבה 1 לא יגרם כל נזק אם תמנע – עד להכרעה בערעור – מלפעול למימוש השעבוד, ומאידך, מימוש השעבוד באופן מיידי יגרום להם נזק בלתי הפיך.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה על צרופותיהן, לא מצאתי מקום או עילה ליתן את הסעד המבוקש. הלכה פסוקה היא כי, ככלל, אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצועו של פסק-דין אזרחי (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). נטל השכנוע, כי קיים נימוק המצדיק חריגה מכלל זה מוטל על המבקש את עיכוב הביצוע והוא מבסס עצמו על שני טעמים עיקריים: סיכויי הערעור להתקבל ומידת הנזק הצפוי מאי מתן הסעד הזמני (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב- יפו , פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ(5) 403 (1997)). בענייננו, שני רכיבים אלה אינם מצדיקים את עיכוב ביצועו של פסק הדין. ראשית, פסק-דינו של בית המשפט קמא הושתת, בעיקרו, על ממצא שבעובדה לפיו ידעו המבקשים

כי הערובה שניתנת על-ידם כוללת גם את חלקה של המשיבה 3 בחוב המדובר. כידוע, בית משפט זה אינו נוטה להתערב בממצאים שבעובדה אלא במקרים חריגים, ומשכך, על פניו, סיכויי הערעור להתקבל – נמוכים.

גם מאזן הנזקים אינו מטה את הכף לטובת קבלת הבקשה. טענת המבקש 1 לפיה הוא העביר את הדירה למשיבים 4 ו-5, ומשכך מימוש השעבוד יגרום להם ולו לנזק בלתי הפיך - אינה יכולה להתקבל לאור קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה חזקה על משיבים אלה,

כי הם ידעו על השעבוד לטובת משיבה 1, נוכח רישומו ברשם המשכונות. גם טענתה של מבקשת 2 בדבר הנזק שייגרם לה עקב מימוש השעבוד באופן מיידי – אינה יכולה להתקבל, וזאת נוכח קביעת בית-משפט המחוזי כי מבקשת 2 ידעה גם ידעה מהו הסיכון הכרוך במתן הערבות. זאת ועוד, בית-משפט זה כבר קבע בעבר כי הטענה בדבר הנזק העלול להיגרם כתוצאה ממכירת דירה, אינו עולה לכדי נזק בלתי הפיך ככל שמדובר בדירה שאיננה משמשת למגורים ושעליה ניתן לקבל פיצוי כספי (ע"א 8632/06 בן יעקב נ' מימון (טרם פורסם, 7.1.07) בפסקה 3), ומבקשת 2 לא סיפקה ראיות כלשהן לביסוס טענתה כי הדירה משמשת אותה למטרת מגורים.

מכל האמור עולה כי המבקשים לא הרימו את הנטל הנדרש לצורך עיכוב ביצוע פסק הדין, ועל כן הבקשה נדחית.