ע"א 7883/09 עו"ד יששכר בר הלל כונס נכסים לחברת שלמי עד בע"מ נ. בירי בראש

בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' בן-עמי) מיום 3.9.2009, אשר נעתר לבקשה למתן הוראות שהגישו המשיבים 5-1 (להלן: המשיבים ) וקבע כי הם זכאים להשבת סך של 425,000 ₪ מתוך קופת הכינוס של חברת שלמי עד בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה ), אותה מנהל המבקש ככונס הנכסים (להלן: הכונס ) על פי איגרת חוב שנערכה לטובת המשיב 7, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק ).

1.

החברה העומדת במוקד ההליכים המתנהלים בבית משפט קמא, התאגדה בשנת 1987 ועסקה בעבודות עפר, בניה ותשתית. לאחר שנקלעה לקשיים פנתה החברה בשנת 1999 לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להקפאת הליכים לצורך גיבוש הסדר נושים וביום 24.2.2000 נעתר בית המשפט לבקשה ומינה לחברה מנהל מיוחד ונאמן זמני (להלן: הליכי ההבראה ). במסגרת הניסיונות לגיבוש הסדר נושים, ועל מנת לאפשר לחברה להמשיך בפעילותה, הציעו המשיבים להעמיד לחברה הלוואות בסך כולל של 425,000 ₪ (להלן: הלוואות המשיבים ) ובלבד שבית המשפט יקבע כי ההלוואות תיחשבנה כחוב ראשון בסדר העדיפות לפני חובות לנושים אחרים של החברה. המנהל המיוחד והנאמן הזמני פנו לבית המשפט בבקשה כי יאשר את קבלת ההלוואה מהמשיבים, וצירפו לבקשה את הסכמת הבנק, כנושה מובטח של החברה מכוח אגרת חוב שיצרה לטובתו שעבודים על כלל נכסיה של החברה (להלן: אגרת החוב ). בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ע' קמא) נעתר לבקשה ביום 28.3.2000, אך לא פירט בהחלטתו את התנאים שהציב הבנק להסכמתו כאמור, למרות שאלה צויינו בבקשה.

2.

לימים התברר כי הניסיונות לשקם את החברה כשלו וכי החברה לא מסוגלת לעמוד בהסדר הנושים שהתגבש במסגרת הליכי ההבראה. לפיכך, הורה בית המשפט ביום 3.12.2000

על ביטול הסדר הנושים והפסקת הקפאת ההליכים, וביום 5.12.2000 מונה המבקש ככונס הנכסים של החברה (להלן: הליכי הכינוס ). מספר חודשים לאחר מכן פנה הכונס לבית המשפט וביקש כי יותר לו לקבל מהבנק אשראי נוסף בסך של 100,000 ₪ לצורך מימון פעולותיו בחברה (להלן: הלוואת הבנק ), והוא ביקש לקבוע עוד כי תהא לחוב עדיפות ראשונה על פני כל החובות שקדמו לו. במקביל, פנו גם המשיבים לבית המשפט בבקשה כי החוב נשוא ההלוואות יוכר בעדיפות ראשונה במסגרת הליכי הכינוס. בהחלטתו מיום 17.1.2001 קבע בית המשפט (כב' השופט ו' זילר), בין היתר, כי אין ליתן להלוואת הבנק עדיפות על פני הלוואות המשיבים וכי ככל שהבנק יעמיד אשראי נוסף לכונס, החוב בגינו יהיה במעמד של "פרי פסו" (במעמד שווה) עם החוב נשוא הלוואת המשיבים, ובתנאי שהכספים נשוא ההלוואות הוצאו "לצורך שמירה או הטבת מצבם של נכסים משועבדים". בהחלטה נוספת שניתנה באותו היום קבע בית המשפט כי יש להכיר בהלוואות המשיבים כבעלות קדימות על פני חובות אחרים ככל שיתברר בעתיד כי כספי ההלוואות שימשו להשבחת נכסים משועבדים. על החלטות אלה הגישו הבנק והכונס ערעורים לבית המשפט העליון ובפסק הדין (ע"א 1728/01 עו"ד יששכר בר הלל נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 23.6.2003)) נדחה הערעור על ההחלטה הראשונה ונקבע כי העדיפות שניתנה להלוואות המשיבים בשלב הליכי ההבראה תקפה גם בשלב הליכי הכינוס וכי יש לכבד את הסכמת הצדדים במסגרת הליכי ההבראה לפיה " הכספים שיתקבלו יחולקו פרי פסו בין בנק לאומי שיעמיד הלוואה חדשה לבין המלווים בתקופת ההקפאה [המשיבים]" ( שם , פיסקה 51), אשר לערעור על ההחלטה השניה קבע בית המשפט כי החלטה זו היא תיאורטית ולפיכך אין צורך להכריע בה ( שם , פיסקאות 32-31).

3.

ביום 6.9.2007, בחלוף למעלה מארבע שנים מאז ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בירושלים "בקשה למתן הוראות" בה ביקשו להורות לכונס להשיב להם את ההלוואות שהעמידו לחברה. המשיבים טענו כי כספי ההלוואות שימשו את החברה לצורך ביצוע עבודות שונות עבור משרד הביטחון (להלן: העבודות ), וכי בעקבות המשך ביצוע העבודות כאמור, החזיר משרד הביטחון לבנק בשנת 2000 (בתקופת הקפאת ההליכים) ערבויות בנקאיות בסך של כ- 1,200,000 ₪ שניתנו להבטחת הביצוע של אותן העבודות (להלן: הערבויות ). בנסיבות אלה טענו המשיבים יש לראות בהחזרת הערבויות לבנק כתקבול שהתקבל בקופת הכינוס בעד ביצוע העבודות ומשכך זכאים הם לפירעון ההלוואות. הכונס והבנק התנגדו לבקשה ולצד העלאת טענות דיוניות שונות טענו, בין היתר, כי ההלוואות היו אמורות להיפרע רק מתוך תקבולים בפועל שהיו אמורים להשתלם ממשרד הביטחון עבור ביצוע העבודות וכי תקבולים כאמור לא שולמו לקופת הכינוס ולפיכך המשיבים אינם זכאים לקבלת סכום כלשהו.

4.

בהחלטתו מיום 3.9.2009 קיבל בית משפט קמא את הבקשה וקבע כי ההלוואות שהמשיבים העמידו לחברה איפשרו לה להמשיך ולבצע את העבודות ובכך להקטין את הערבויות שנתן הבנק למשרד הביטחון, תוך "הגדלה רעיונית של הנכסים בקופת הכינוס" ולפיכך קבע כי יש לראות בהקטנת הערבויות תקבול מטעם משרד הביטחון לקופת הכינוס. בית משפט קמא הבהיר כי הקטנת הערבויות היטיבה עם הבנק שכן "אילולא היו העבודות ממשיכות, היו הערבויות מחולטות והנושה המובטח [הבנק] היה זכאי לממש את הנכסים המשועבדים לטובתו". לפיכך קבע בית המשפט כי המשיבים זכאים לקבלת סכומי ההלוואות (425,000 ₪) מקופת הכינוס, כשהם משוערכים החל מהיום בו הוקטנו הערבויות. בית המשפט הוסיף וציין כי ככל שאין בקופת הכינוס כספים לפירעון ההלוואות, יכולים המשיבים לתבוע את הבנק בעילה של עשיית עושר ולא במשפט שכן הבנק "נהנה באופן ישיר מן הכספים שהוזרמו לקופת הכינוס באופן שהערבויות אותן היה חייב לשלם למשרד הביטחון הוקטנו". בית המשפט קבע עוד כי הבנק והכונס יישאו כל אחד בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.

לאחר מתן ההחלטה עתר הכונס לבית המשפט המחוזי בבקשה לעכב את ביצועה. בית המשפט נעתר לבקשה והורה על עיכוב ביצוע ההחלטה עד ליום 30.10.2009.

5.

ביום 1.10.2009 הגיש הכונס ערעור על ההחלטה וכחודש לאחר מכן, ביום 28.10.2009, הוגשה הבקשה שבכאן. יצוין כי הבנק מצידו הגיש אף הוא ערעור על החלטת בית משפט קמא (ע"א 8617/09) אך לא ביקש את עיכוב ביצועה של ההחלטה. הכונס סבור כי יש לעכב את הביצוע בשל סיכוייו הגבוהים של הערעור וטענתו העיקרית היא כי הסכמת הצדדים במסגרת הליכי ההבראה, כפי שאושרה על ידי בית המשפט העליון, היתה כי רק הכספים שיתקבלו בידי כונס הנכסים כתוצאה מביצוע העבודות ישמשו להחזר ההלוואות. לפיכך טוען הכונס כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי החזרת הערבויות שקולה לתשלום כספים לקופת הכינוס, המחייב את החזרת ההלוואות למשיבים. הכונס מבהיר כי לא רק שהוא לא קיבל כספים ממשרד הביטחון בגין העבודות אלא אף נאלץ להוציא כספים להשלמתן ועוד הוא מבהיר כי אין ביכולתו לבצע את ההחלטה שכן קופת הכינוס מצויה ביתרת חובה של כ- 620,000 ₪. אשר למאזן הנוחות טוען הכונס כי בא-כוח המשיבים לא הציג לבית משפט קמא ייפוי כוח מעודכן ולפיכך קיימת אי ודאות לגבי יכולתם של המשיבים להשיב את הכספים אם אלה ישולמו להם. הכונס מציין עוד כי המשיבה 1 נמצאת כעת בהקפאת הליכים וכי בעבר הוצא צו הקפאת הליכים גם בעניינה של המשיבה 5 ומשכך, קיים חשש כי לא ניתן יהיה להיפרע מהן ככל שערעורו של הכונס יתקבל. אשר למצבם של המשיבים 4-2 מציין הכונס כי אין ברשותו מידע בעניין האפשרות לגבות מהם חזרה את הכספים. לבסוף מציין הכונס כי נוכח השיהוי הרב בהגשת הבקשה לבית משפט קמא, שבע שנים לאחר שהערבויות הוחזרו לבנק, לא ייגרם למשיבים כל נזק אם ביצוע ההחלטה יעוכב עד למתן פסק הדין בערעור.

6.

המשיבים טוענים מנגד כי לא מתקיימים במקרה דנן התנאים החריגים המצדיקים עיכוב ביצוע של החלטה הקובעת חיוב כספי. לטענתם, הכונס לא פירט בבקשה את טענותיו המשפטיות והסתפק באמירות לקוניות והם מציינים כי סיכויי הערעור נמוכים ביותר שכן החלטת בית משפט קמא מבוססת על פסק דין חלוט של בית המשפט בעליון בו נדונה מהות ההסכמה שנתן הבנק בעניין מתן עדיפות להלוואות המשיבים. אשר למאזן הנוחות טוענים המשיבים כי המשיבים 4-2 אמידים כלכלית וכי המשיבה 5 היתה בהקפאת הליכים לפני מספר שנים אולם בכך אין כדי להעיד על מצבה הכלכלי כיום. אשר למשיבה 1 טוענים המשיבים כי זו נמצאת בהליכי הבראה וכי הכונס לא צירף כל ראיה המעידה על מצבה הכלכלי הנוכחי. המשיבים מציינים עוד כי העובדה שקופת הכינוס מצויה בגירעון איננה רלבאנטית ואינה נושאת משקל לצורך הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

7.

דין הבקשה להידחות. על העותר לעיכוב ביצוע פסק-דין להראות כי סיכויי הערעור טובים וכן כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן זה שאם תדחה בקשתו יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו (ראו למשל: ב"ש 978/84 שכון עובדים בע"מ נ' מלובנציק , פ"ד לח(4) 572, 577-576 (1984); ע"א 2968/08 נצר נ' זהבי כימיקלים בע"מ , פיסקה 6 (טרם פורסם, 20.7.2008); ע"א 8489/08 אלדר נ' טוויל , פיסקה 4 (טרם פורסם, 25.2.2009); ולעניין עיכוב ביצועו של פסק דין הקובע חיוב כספי ראו: ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו(4) 178, 182 (2002); ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן , פיסקה 3 (לא פורסם, 28.10.2002)).

המקרה שבפנינו אינו נמנה עם המקרים המצדיקים את עיכוב ביצוע ההחלטה וזאת אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור. כל טענותיו של הכונס בעניין מצבה הכלכלי של המשיבה 5 הסתכמו בכך שזו היתה בעבר בהקפאת הליכים ואילו ביחס למשיבה 1, המצויה כיום בהקפאת הליכים, לא הציג הכונס נתונים קונקרטיים המעידים על מצבה. אשר למשיבים 4-2 הבהיר הכונס עצמו כי אין בידו נתונים המעידים על מצבם ואילו המשיבים מצידם טענו כי משיבים אלה אמידים ובעלי יכולת כלכלית. בנסיבות אלה, לא עמד הכונס בנטל להראות כי לא יוכל להיפרע מן המשיבים אם יתקבלו טענותיו בערעור. הכונס ציין כי אין ביכולתו לבצע את החלטת בית משפט קמא משום שקופת הכינוס ריקה. טעם זה כשלעצמו אינו מגביר את סיכויי הערעור וככל שיש למצוא בו רלוונטיות לבקשת העיכוב, הוא תומך בתוצאה שיש לדחותה בהיותה תיאורטית, גרידא.

אשר על כן, הבקשה נדחית. הכונס ישלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בגין בקשה זו בסך של 7,000 ש"ח בתוספת מע"מ.