ע"א 8552/09 עז' המנוח עמאר אחמד ז"ל נ. המאגר הישראלי לביטוח רכב "הפול"

השופט י' עמית :

שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 9.9.2009 (כבוד השופט א' אברהם) בת"א 532/07.

1.

המערערים בע"א 8552/09 הם אלמנתו ובנו של המנוח (שיקראו לשם הנוחות: המערערים ). המערערת בע"א 8593/09 היא חברת הביטוח שחוייבה לשאת בפיצוי העזבון (שתקרא לשם הנוחות: המשיבה ).

המנוח, אחמד עמר ז"ל, יליד 1982 (להלן: המנוח ) נהרג ביום 17.9.2006 בתאונת דרכים, בעת שנהג באופנוע שנפח מנועו 600 סמ"ק. פוליסת הביטוח בה החזיק התייחסה לאופנוע בנפח מנוע של עד 500 סמ"ק, כך שבעת התאונה לא היה למנוח כיסוי ביטוחי.

עזבון המנוח תבע את נהג הרכב האחר שהיה מעורב בתאונה ואת המשיבה-מבטחתו,

בטענה כי מות המנוח נגרם בשל נהיגתו הרשלנית של הנהג האחר. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה העזבון זכאי לפיצוי בשל התרשלותו של הנהג האחר, אך מסכום הפיצויים יש לנכות אשם תורם של המנוח בשיעור 15%. במקביל, התנהלה תביעת המערערים כתלויים במנוח כנגד "קרנית", ותביעה זו הסתיימה בהסכם פשרה במסגרתו שילמה "קרנית" לתלויים פיצוי בסך של כ-950,000 ש"ח.

2.

ענייננו אפוא בתביעת העזבון. בפסק דינו, הרחיב בית משפט קמא בסוגיה אם יש לחשב את הפיצויים המגיעים לעזבון לפי המגבלות שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד ) או שיש לעשות את חשבון הפיצויים על פי העקרונות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין ), באשר התביעה אינה במסגרת חוק הפלת"ד.

לסופו של יום, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי בשל שיקולים שביסודם תקנת הציבור, על מנת שחוטא לא יצא נשכר, יש לערוך את חשבון הפיצויים על פי המגבלות הקבועות בחוק הפלת"ד.

בהמשך בחן בית המשפט את ראשי הנזק השונים, ועיקר המחלוקת התמקדה בשאלת בסיס שכרו של המנוח לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות בשנים האבודות. המנוח עבד במכירת ירקות עם אביו בעסק שהתנהל באמצעות חברה שנרשמה על שם המערערת, אשת המנוח. נקבע כי המנוח ואביו עבדו יחד בעסק המשפחתי, שצבר חובות כבדים כדי כך שהאב הוכרז פושט רגל, ונדחתה גרסת האב כי המדובר בחובות מלאכותיים אשר למנוח לא היה קשר אליהם. בשורה התחתונה הגיע בית משפט

קמא למסקנה כי לא ניתן להסתמך על תלושי השכר בסך 10,000 ₪ נטו שהונפקו למנוח על ידי החברה, והעמיד את שכרו של המנוח על השכר הממוצע במשק. מנגד, למרות שעל פי תלושי השכר של החברה, האלמנה השתכרה 4,000 ₪ בחודש, קבע בית משפט קמא כי לאלמנה לא היה קשר של ממש לעסק, ויש לראותה כמי שלא השתכרה כלל, ולכן

שכרו של המנוח יהווה את הבסיס לחישוב הפסדי ההשתכרות בשנים האבודות.

בהתאם לכך חישב בית משפט קמא את הפסדי השנים האבודות על פי שיטת הידות, קרי 5 ידות (המנוח, האלמנה, הבן, משק בית וחיסכון), כאשר מבסיס השכר הפחית מס הכנסה בהתאם להוראות חוק הפלת"ד. לסופו של יום, נפסקו לזכות העזבון הסכומים הבאים: הפסדי שכר בשנים האבודות – 1,759,686 ₪; הפסדי פנסיה – 20,932 ₪; הוצאות קבורה – 20,000 ₪; כאב וסבל – 44,384 ₪. סך הכל – 1,845,002 ₪.

מסכום זה ניכה בית משפט קמא את הפיצויים שנפסקו לתלויים, כפי שהוסכם בין הצדדים, בהעמידו סכום זה על 498,000 ₪ תוך שהוא מסתמך על סיכומי המשיבה. נקדים ונאמר, שאין חולק כי בית המשפט

שגה לגבי הסכום שהיה עליו לנכות, מאחר

שהסתמך בטעות על תחשיב אלטרנטיבי שהציגה המשיבה בסיכומיה.

3.

על פסק דינו של בית משפט קמא הוגשו שני הערעורים שבפנינו.

המערערים מיקדו את ערעורם בקביעתו העקרונית של בית משפט קמא, לפיה יש להחיל את עקרונות חוק הפלת"ד בחישוב הפיצויים, למרות שענייננו בתביעה על פי פקודת הנזיקין. עוד הלינו המערערים על כך ש בית המשפט העמיד את שכרו של המנוח על השכר הממוצע במשק, למרות תלושי השכר מהם עולה כי המנוח הרוויח 14,000 ₪ ברוטו בחודש. עוד נטען, כי היה על בית משפט קמא לפצות את העזבון בגין אובדן מקור הכנסה הוני, לנוכח קריסת החברה שהקים המנוח.

המשיבה מיקדה את ערעורה בשני נושאים: האחד – הטעות של בית משפט קמא באופן חישוב הפסדי התמיכה לתלויים, באשר חישוב הפסדי העזבון וחישוב הפסד התמיכה לתלויים צריך להתבסס על אותם נתונים; השני – כי היה על בית משפט קמא להיזקק לשכר האלמנה ולערוך קופה משותפת לצורך חישוב נזקי העזבון.

4.

השאלה אם יש להגביל את גובה הפיצויים בתביעה על פי פקודת הנזיקין, בהתאם למגבלות ולתקרות הקבועות בחוק הפלת"ד והתקנות שהותקנו מכוחו,

הוכרעה לאחרונה בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 2591/09 ורע"א 9143/09 אנואר אלנסארה נ' שליסל (לא פורסם, 22.2.2011) (להלן: עניין

אלנסארה ) . משכך, דין ערעור המערערים להתקבל בנקודה זו, ויש לערוך את חישוב הפיצויים על פי בסיס השכר ברוטו, כפי שמקובל בתביעות על פי פקודת הנזיקין, ולהפחית 15% בגין אשם תורם כפי שהוסכם בין הצדדים.

5.

אשר לבסיס שכרו של המנוח, הרי שקביעת בסיס השכר היא עניין מובהק של

ממצאי עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם. אוסיף ואומר, כי המקרה שבפנינו, בו החברה שרויה בחובות כבדים והבעלים של החברה מושך כספים בדרך של משכורת, אך מדגים כי בסיס השכר אינו בהכרח גובה השכר המופיע בתלוש המשכורת. עמדתי על הדברים בע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' יצחק פת (לא פורסם, 13.5.2010):

"ככלל, מקובלת עלי עמדת המערערות כי משיכה של כספים מחברה שבשליטתו המלאה של הניזוק, אינה אינדיקציה שאין בלתה לקביעת בסיס השכר לצורך חישוב הפיצויים. כך, לדוגמה, יכולה חברה חסרת תוכן כלכלי של ממש ליטול הלוואה מהבנק והניזוק בעל החברה ימשוך מהחברה את כספי ההלוואה בדרך של משיכת משכורות גבוהות ללא כל קשר למצבה האמיתי של החברה. משיכת כספים מחברה שבשליטת הניזוק, אם בתלוש משכורת ואם בדרכים אחרות, צריכה אפוא להיבחן בראיה כוללת של מצב החברה על מנת לקבוע את בסיס השכר הריאלי של הניזוק. בסופו של דבר, קביעת בסיס השכר היא ממצא עובדתי, שבמקרה דנן, נקבע על ידי בית משפט קמא על סמך הראיות והעדויות שנשמעו בפניו, ואיני רואה להתערב בו".

בדומה, איני רואה גם להתערב במסקנת בית משפט קמא ולפיה, למרות שהונפק תלוש משכורת למערערת-האלמנה, הרי שבפועל לא עבדה בעסק ואין לכלול את שכרה בקופה משותפת לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות של העזבון.

נוכח הפסדי העסק, אין מקום לטענת המערערים כי יש לפסוק פיצוי בגין אובדן נכס הוני, וזאת מבלי להידרש לשאלה העקרונית אם יש מקום לפיצוי מעין זה.

6.

כאמור, הצדדים הסכימו כי יש לנכות מהפיצוי המגיע לעזבון את הפיצויים המגיעים לתלויים. פשיטא בעיני, כי חישוב הפיצוי המגיע לתלויים צריך להיעשות על פי אותו בסיס שכר לפיו נעשה חישוב הפיצוי המגיע לעזבון, כאשר ההפרש בין השניים נובע מכך, שבחישוב אובדן ההשתכרות בשנים האבודות בתביעת העזבון אנו מוסיפים את ידת החסכון.

איני מקבל את טענת המערערים, כי יש להפחית את הסכום של כ-950,000 ₪ שקיבלו התלויים במסגרת הסכם הפשרה בינם לבין "קרנית". ראשית, המשיבה לא היתה צד לאותו הליך. שנית, לסכום הנ"ל יש להוסיף את קצבאות השארים שמקבלים המערערים ואשר לא נוכו במסגרת תביעת העזבון בהליך דכאן. ועיקרו של דבר - סכום הפשרה שנקבע בין הצדדים באותו הליך, נגזר משיקולים שלהם (כך, למשל, קרנית שלחה הודעת צד ג' לאלמנת המנוח כמי שהתירה את השימוש באופנוע) וללא קשר לנתוני בסיס השכר עליהם מושתת חישוב הפיצויים בהליך דכאן.

7.

סיכומו של דבר, שעל פי הלכת אלנסארה יש לערוך את החישוב על פי עקרונות פקודת הנזיקין, להפחית 15% בגין רשלנות תורמת, ולנכות הפסדי התמיכה לתלויים.

בהתאם לכך ובנסיבות העניין, אעמיד את סכום הפיצוי הכולל על הסך של 250,000 ₪.

אשר על כן, בתוצאה הסופית יש לקבל את ערעור המשיבה (ע"א 8593/09), כך שהפיצוי שישולם למערערים יופחת ויעמוד על הסך של 250,000 ₪. לסכום זה, יש להוסיף שכר טרחת עורך דין בסך 55,000 ₪.