ע"א 8600/07 ציון שלום נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.

למבקש זכות חכירה בחנות ששטחה 21 מ"ר ברחוב קנאי הגליל בירושלים, אותה רכש בשנת 1979. סמוך לאחר מכן פלש המבקש לחלקת הקרקע הסמוכה לחנות – שהינה בבעלות המדינה. בחלקה בה מצויה החנות הוא הקים מבנה מגורים בן שלוש קומות בשטח של 381 מ"ר, ובחלקה הסמוכה שפלש אליה ( להלן: החלקה ) הקים מבנה מסגריה בשטח של כ-150 מ"ר, בנה גדר סביבה והקים בה שבילים. את כל הפעולות האמורות ביצע ללא היתר וללא הסכמת בעלת הקרקע ונציגה – מינהל מקרקעי ישראל (ממ"י).

בשנת 2004 נעתר בית משפט השלום לתביעת ממ"י, והורה על פינוי המבקש משטח החלקה. כשנה לאחר מכן פנה המבקש בתביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים לסעד הצהרתי, ולפיו עוד בשנת 1998 נכרת הסכם מחייב בינו לבין ממ"י ולפיו ימכור ממ"י למבקש את השטחים אליהם פלש בתנאים שנדונו וסוכמו לטענתו במהלך פגישה בינו לבין מנהל מחוז ירושלים של ממ"י. ביום 20.8.07 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ), ובו נדחתה התביעה.

בית המשפט קבע כי אמנם התנהל מו"מ, אולם זה לא הגיע מעבר לשלב של "ניסיון להגיע להסדר", לא ניתן אישור של גורם מוסמך כלשהו בממ"י להסדר שהוצע על ידי המבקש ולא נערך הסכם או הסדר מחייב. עוד נקבע, כי לא ניתנה בעניין זה הבטחה שלטונית כלשהי המחייבת את ממ"י.

על כן נפסק כי:

"...התובע (המבקש) המחזיק בחלקה מזה עשרות שנים אינו בעל זכויות בה ואינו זכאי להחזיק בה. תחת לפנות את החלקה עם גילוי הפלישה, בחר התובע לנהל הליכים משפטיים ממושכים עם המינהל, תוך שהוא עושה כל אשר לאל ידו כדי לדחות את מועד פינויו מן החלקה. כל אותה תקופה ממשיך התובע ומחזיק בחלקה, מקרקעין ציבוריים, ומנהל בה את עסקיו. מזה שלוש שנים הוא עושה כן חרף קיומו של פסק דין חלוט נגדו".

לאור זאת – נדחתה התביעה.

המבקש ערער על פסק הדין לבית משפט זה, ובפני בקשתו לסעד זמני למניעת פינויו מהחלקה עד להכרעה בערעור.

2.

המבחנים הנדרשים לעניין בקשה זו הינם בעיקר בסיכויי ההצלחה בערעור ובסיכון לנזק שלא יוכל לתקון אם יזכה המבקש בערעורו לאחר שפסק הפינוי יבוצע. סיכויי הערעור, על פני הדברים, אינם משמעותיים. פסק הדין של בית המשפט המחוזי נסמך רובו ככולו על ממצאי עובדה שהכריע בהם מתוך העדויות שהובאו בפניו, עדויות בעל פה ועדויות בכתב, תוך דחיית גירסתו של המבקש.

המערער פלש לחלקה שבנדון (המהווה מקרקעי ציבור) לפני שנים רבות, ומאז הוא עושה בה כבשלו. במהלך אותה התקופה ניתן נגדו פסק דין לפינויה, פסק דין שלא הוגש ערעור עליו.

המבנה שהקים המערער בחלקה משמש כבית מלאכה ולא כדירת מגורים. לאמור, גם אם בסופו של יום יזכה בערעורו, המדובר יהיה בנזק שניתן יהיה לתקנו בדרך של תשלום כספי. המדובר איפוא איננו בפינוי אדם או משפחה מדירת מגורים.

וגם זאת. טענות המבקש בתביעתו לבית המשפט קמא עניינן ב"הבטחה שלטונית" שזכה בה לטענתו בשנת 1998. שש שנים לאחר אותה הבטחה נטענת ניתן נגדו פסק דין לפינויו מהחלקה (בשנת 2004). רק למעלה משנה לאחר מכן פנה בתביעה, נשוא ערעור זה, לבית המשפט המחוזי.

בהינתן כל אלה – איני מוצא מקום להעתר לבקשת הסעד הזמני – ואני מחליט לדחות הבקשה.

המבקש ישלם למשיבה הוצאות בקשה זו בסכום של 10,000 ש"ח.