ע"א 8732/01 פלתיאל רגב נ. רפי גלס

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת בקשת רשות לערער.

1.פסק הדין נשוא הבקשה ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו ביום 23.9.99. בפסק הדין נתקבלה תביעת תחלוף של המשיבים כנגד המבקשים, ונדחתה טענת הגנה שהעלו המבקשים, אשר עניינה קיומו של מצב של ביטוח כפל במובן סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. המבקשים טוענים, כי ביום 4.4.01 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין ברע"א 5449/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה בע"מ, תקדין עליון 2001(2) 281, בו נקבעה לראשונה הלכה בכל הקשור לתביעה בעילת ביטוח כפל לפי סעיף 59 האמור. המבקשים מפנים לקביעות שונות בפסק הדין האמור, אשר ניתן לאחר חלוף המועד להגשת בקשת הרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 23.9.99.

המבקשים טוענים, ההלכה החדשה שנפסקה בפסק דין זה, מהווה עילה להארכת המועד המבוקשת. עוד טוענים המבקשים, כי יש חשיבות ציבורית עקרונית למתן הארכה, באשר הכרעה בעניינם היא בעלת השלכות על הציבור בכלל וציבור המבוטחים בפרט.

2.דין הבקשה להידחות.

(א) הבקשה שבפניי היא להארכת מועד שנקבע בחיקוק. לפיכך, על מנת שאעתר לה, על המבקשים להצביע על דבר קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

(ב) בפסיקה נקבע, כי הלכה חדשה מאת בית המשפט עשויה להוות טעם מיוחד למתן ארכה לצורך נקיטת הליך. הדבר מותנה בשני תנאים מצטברים: "האחד – סמיכות זמנים בין ההחלטה שעליה מבקשים לערער לבין ההלכה הפסוקה החדשה, והאחר – פניית בעל דין לבית המשפט סמוך לאחר מתן פסק הדין המחדש" (ב"ש 1069/86 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שטרית , פ"ד מא(1) 533). הובהר, ביחס לעקרונות אלה, כי

"קיומם של שני תנאים אלה חיוני לשם שמירה על היציבות ההלכתית והבטחון המשפטי. אין זה מתקבל על הדעת ששינוי בהלכה יפתח פתח לשינוי פסקי דין או החלטות שניתנו על יסוד ההלכה הקודמת ושהדיון בהם הסתיים זה מכבר"

(בעמוד 535)

בהקשר זה אף הודגש בהחלטת כב' הנשיא שמגר, אשר דחה ערעור שהוגש על ההחלטה האמורה, (ב"ש 235/87 שטרית נגד הסנה חברה ישראלית לביטוח

(לא פורסם)), כי ההלכה בדבר מתן ארכה במצב של חידוש הלכה מותנית בכך "... שלא ייווצר נוהג או נוהל של פניה מאוחרת לבית המשפט של כל מי שהתדיין בעבר ואשר זמן הערעור לגביו חלף, כל אימת ומתחדש דבר כלשהו בפסיקתו של בית משפט זה".

3.(א) האם תנאים אלה מתקיימים במקרה זה? נראה לי, כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. פסק הדין נשוא הבקשה שבפניי הוא פסק דין סופי. הוא ניתן לא פחות מארבעה עשר חודשים לפני הגשת הבקשה שבפניי. המדובר בפער זמנים ממשי וארוך. היעתרות לבקשה בנסיבות אלה תעמוד בניגוד חזיתי לשיקול המדיניות, אשר עניינו שמירת היציבות המשפטית ומניעת פתיחתם של הליכים שהדיון בהם הסתיים זה מכבר. על רקע זה, לא מפתיע כי לא ניתן למצוא כל מקרה בו ניתנה ארכה בחלוף תקופה כה ממושכת, או תקופה קרובה לה במשכה.

(ב) זאת ועוד. פסק הדין המחדש ניתן ביום 24.4.01. המבקשת 4 הייתה צד לו. הוא נודע לה, אפוא, באורח מיידי. בא כוחם של המבקשים ייצג את המבקשת 4 בהליך האמור, בו ניתן פסק הדין המחדש. אף הוא ידע, אפוא, על פסק הדין מייד עם הינתנו. בנסיבות אלה, לא הוחוור כלל מדוע חלפו 7 חודשים מאז מתן פסק הדין המחדש, ועד להגשת בקשת הארכה שבפניי. גם אם פסק הדין סבוך, הרי שתוצאתו ברורה, ומכל מקום לא הצריכה תקופה כה ארוכה לצורך הפנמתה. גם מבחינה זו, על כן, אין הבקשה שבפניי קרובה לעמוד בדרישות לביסוסו של טעם מיוחד בנסיבות העניין.

(ג) בשולי הדברים אוסיף, כי הטעם המיוחד הנטען מעורר גם קושי בכל הנוגע לרלוונטיות ההלכה החדשה שנפסקה בעניין מגדל הנ"ל לענייננו. בפרשת מגדל נפסק כי ביטוח כפל אפשרי מקום בו המבוטחים והמבטחים על פי שתי הפוליסות הנדונות אינם זהים. ברם, הדברים היו אמורים כאשר היה מדובר בפוליסות לביטוח רכוש. לעומת זאת, טענת ביטוח הכפל הועלתה במקרה שבפניי על ידי מבטחת בביטוח אחריות, כלפי מבטחת שביטחה את הרכב בביטוח רכוש. טענה לקיומו של ביטוח כפל בנסיבות כאלה לא נדונה, ולא הוכרעה, בפרשת מגדל. מן ההכרעה באותה פרשה לא ניתן גם לגזור את התוצאה למקרה שבפניי, באשר נדרש דיון האם במקרה שבפניי קיימת זהות של האינטרסים המבוטחים בשתי הפוליסות, כפי שהיה בפרשת מגדל .

מכאן, כי ההלכה החדשה שנפסקה בפרשת מגדל אינה מכריעה את גורל ההתדיינות נשוא בקשת הארכה. גם לו הייתי נעתר לבקשת הארכה, הרי שעל מנת להצליח בבקשת רשות לערער בבית משפט זה היה על המבקשים לבסס הלכה חדשה משל עצמם. גם מנקודת מבט זו, מעוררת הבקשה שבפניי קושי. מטבע הדברים, ככל שהנסיבות לגביהן נפסקה ההלכה החדשה רחוקות מאלה העולות בבקשת הארכה, וככל שההלכה עצמה רחוקה מלהכריע במישרין בהתדיינות נשוא בקשת הארכה, יקשה לראות בהלכה החדשה משום טעם מיוחד למתן ארכה. אכן, במצב הדברים בתיק זה, ספק רב אם ההלכה החדשה עשויה להוביל לשינוי בתוצאת ההתדיינות שבין הצדדים שבפניי. בשל כך, נחלש עוד יותר הצידוק להעתר לבקשת הארכה.

המסקנה היא, כי דין הבקשה להידחות. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים ובשכר טירחה בבקשה זו בסך 3,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין ובתוספת הפרשי רבית והצמדה מיום מתן החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.