ע"א 8739/10 משה נעמן נ. יצחק ישראלי

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בת"א 1672-02 (כבוד השופטת ד' פלפל), מיום 5.10.10, אשר קבע כי בין המבקש לבין המשיב 1 התקיימו יחסי שותפות, וקיבל את תביעתו של המשיב 1 לסעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לכספים בשל פירוק השותפות.

1.

כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקש והמשיב 1 הכירו זה את זה במקום עבודתם. בין השניים נרקמו יחסי ידידות עסקיים, והם החלו לנהל במשותף חשבון בנק להשקעות בניירות ערך. בחודש אוגוסט 2001 הוקמה חברת מ.י מערכות בניה בע"מ (להלן: החברה ) שנרשמה על שמם של המבקש ורעייתו בלבד. המשיב 1 היה מעורב בעסקי החברה עד לחודש פברואר 2002, בו התערערו היחסים בין המבקש למשיב 1. בהמשך, הגיש המשיב 1 לבית המשפט המחוזי תביעה לפירוק שותפות ולמתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא זכאי לכספים מפירוק השותפות. במסגרת התביעה, טען המשיב 1 כי החברה הוקמה לשם הרחבת השותפות העסקית בינו לבין המבקש, אך נרשמה מבחינה פורמאלית על שמו של המבקש ורעייתו בלבד, משום שהמשיב 1 היה נתון בסכסוך גירושין עם בת-זוגו. מנגד, טען המבקש בפני הערכאה הדיונית כי למשיב 1 לא היה כל חלק בחברה, וכי הוא רק הועסק כשכיר בה.

2.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' פלפל) פיצל את הדיון בתביעה לשני חלקים: ביום 17.9.07 הכריע בשאלת קיומה של שותפות בין הצדדים; וביום 5.10.10 דן בבקשה למתן סעד הצהרתי ובסעדים הכספיים שתבעו הצדדים.

אשר לקיומה של שותפות, קבע בית המשפט כי מהראיות הנסיבתיות שהוצגו בפניו עולה שאכן החברה שימשה כסות רישומית לשותפות בין המבקש לבין המשיב 1. בית המשפט מצא כי הסיבה לרישום החברה על שמם של המבקש ורעייתו הייתה, ככל הנראה, רצונו של המשיב 1 להסתיר רכוש מנושיו ומבת-זוגו.

בפסק הדין מיום 5.10.10 קיבל בית המשפט את הבקשה למתן סעד הצהרתי והעניק צו לפירוק השותפות כמבוקש. בית המשפט הוסיף ודן בראשי הנזק שתבע המשיב 1. נקבע, כי המשיב 1 לא הוכיח את טענותיו באשר לסכומי הכסף שמגיעים לו, לטענתו, למעט הוכחה חלקית של הסכום שמגיע לו בגין רכב שנרכש במסגרת יחסי השותפות ונרשם על שם החברה. לפיכך, נקבע כי המבקש ישלם למשיב 1 סכום של 173,000 ₪ עבור המכונית.

יצוין, כי במסגרת פסק הדין קיבל בית המשפט בחלקה את התביעה הכספית שכנגד שהגיש המבקש נגד המשיב 1, שהועמדה על סך של 207,409 ש"ח. בית המשפט הורה למשיב 1 לשלם למבקש סכום של 1,099 ש"ח בגין החזר הלוואה, אך קבע כי יתרת הסכום שנתבע לא גובה באסמכתאות מספיקות לשם הוכחתו.

3.

ביום 28.11.10 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין. ביום 17.4.11 הוגשה הבקשה דנן לעיכוב ביצוע פסק הדין עד אשר תתקבל הכרעה בערעור.

המבקש סבור כי סיכוי הערעור טובים הם. ראשית, נטען כי בית המשפט קמא שגה משקבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי שותפות. על פי הטענה, הכספים שהשקיע המשיב 1 הושקעו בחשבונות משותפים שאינם חשבונות החברה, כך שלמעשה אין תשתית ראייתית המעידה על שותפות המשיב 1 בחברה. המבקש גורס שלא היה מקום לדון בתביעותיו הכספיות של המשיב 1, שכן התובענה שהוגשה כלל לא הייתה תובענה כספית, כי אם רק תובענה לסעד הצהרתי. לעניין חיובו לשלם למשיב 1 בגין שווי הרכב, טוען המבקש כי מדובר בחיוב שגוי, שכן הרכב נרכש בטרם הוקמה החברה והכספים שהתקבלו בגין מכירתו הועברו לשליטת המשיב 2. בנסיבות אלה, טוען המבקש כי סיכוי הערעור להתקבל גבוהים.

אשר למאזן הנוחות, המבקש גורס כי הוא נוטה בבירור לטובתו. לדבריו, אי-מתן עיכוב ביצוע יגרום לו נזקים כלכליים קשים. לצד זאת, טוען המבקש כי מצבו הכלכלי של המשיב 1 קשה ביותר. כתימוכין לכך, הוא צירף לבקשה דנן דו"ח שנערך, לדבריו, על ידי חוקר פרטי ומעיד על תביעות ותיקים בהוצאה לפועל, שלכאורה עומדים תלויים נגד המשיב 1. לדברי המבקש, אם הוא יבצע את פסק הדין ולאחר מכן יזכה בערעור, הוא עלול למצוא את עצמו בפני שוקת שבורה לכשידרוש מהמשיב 1 להשיב את הכספים ששילם לו. המבקש מציין כי הדיון בערעור צפוי להישמע עוד כחצי שנה, כך שלדידו אין מדובר בדחייה ממושכת שתגרום למשיב 1 נזק רב.

4.

בתגובתו לבקשה דנן, טוען המשיב 1 כי לא מתקיימים התנאים לעיכוב ביצוע כמבוקש. הוא גורס כי סיכוי הערעור נמוכים, בהיותו של פסק הדין יסודי ומבוסס על שמיעת העדויות ובחינתן. אשר למאזן הנוחות, המשיב 1 דוחה מכל וכל את טענות המבקש בדבר מצבו הכלכלי הרעוע, נושיו הרבים, ותיקי ההוצאה לפועל התלויים נגדו. לדבריו, מדובר במצג המבוסס על מידע מהעבר. הוא אף מציין שחלפו 9 שנים ממועד פתיחת ההליך נשוא הערעור ועד למתן פסק הדין, כך שלדידו אין כל הצדקה להוסיף ולעכב את ביצועו של החיוב.

5.

ביום 15.6.11 הגיש המבקש תשובה לתגובת המשיב 1, לאחר קבלת רשות. בתשובתו, גורס המבקש כי המשיב 1 לא הוכיח שמצבו הכלכלי שפיר, בעוד שהדו"ח שצירף המבקש מוכיח, לשיטתו, את הטענה כי המשיב 1 נמצא במצב כלכלי קשה שלא יאפשר להיפרע ממנו אם לא יינתן עיכוב ביצוע כמבוקש. לעניין סיכויי הערעור, מוסיף המבקש כי אין לקבל את טענת המשיב 1 כי פסק הדין מבוסס ומנומק, נוכח הערת בית המשפט בעמ' 8 לפסק הדין, לפיה לא כל הפרטים הרלוונטיים הובאו לידיעת בית המשפט. הערה זו מעידה, לשיטתו של המבקש, על אי-מיצוי הדיון.

6.

דין הבקשה להידחות. נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בקשה לעיכוב ביצוע תתקבל רק במקרים בהם הצליח המבקש להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכוייו לזכות בערעור טובים הם; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה בברור לטובתו (ראו למשל: ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסמה, 11.11.04); ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (לא פורסמה, 14.4.05)).

כלל זה תקף ביתר שאת מקום שמדובר בבקשה לעיכוב ביצוע של חיוב כספי לפי פסק דין, אשר ההנחה לגביו היא כי בדרך כלל אין בביצועו המיידי כדי למנוע את השבת המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור (ראו: רע"א 2490/05

בן יוסף נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסמה, 11.4.05); ע"א 7221/01

י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו (4) 178, 181 (2002)) . זאת, אלא אם הוכיח המבקש שאם הוא יזכה בערעור יהא זה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להשיב את הכסף ששילם ( ע"א 7516/02

ד"ר פישר נ' רו"ח צבי יוכמן (לא פורסמה, 28.10.02); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 675 (מהדורה עשירית, 2009)). הנטל להוכחת טענה זו לא יורם בנקל. על הטוען להניח תשתית עובדתית מפורטת ומנומקת, ולא ניתן להסתפק בטענות בעלמא בעניין זה ( ראו: ע"א 4641/06

מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל (לא פורסמה, 26.7.06); ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' גוזלן (לא פורסמה, 10.1.08)).

7.

במקרה דנן, לא הצליח המבקש להוכיח כי מתקיימים התנאים להיעתרות לבקשתו לעיכוב ביצוע. אשר לסיכוי הערעור, מבלי לטעת מסמרות בדבר, אינני סבורה כי הסיכויים גבוהים באופן המצדיק קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע. כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב על נקלה בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם קיימת טעות בולטת, או שקיים פגם היורד לשורש העניין (ראו למשל: ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' תחנת קמח שלום בע"מ , פ"ד מ (4) 536 (1997) ;

ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט ( 3) 441 (1995) ). במקרה דנן, השאלות העיקריות העולות הן באשר לקיומה של שותפות, ובאשר לסכום הכסף לו זכאי המשיב 1 עקב פירוק השותפות. שאלות אלה עובדתיות במהותן, ובזהירות המתחייבת ניתן לומר כי ספק אם ערכאת הערעור תתערב בהן. בעניין זה, אעיר כי מוטב היה לו טענת המבקש לאי-מיצוי הדיון בערכאה הדיונית לא הייתה נשמעת. שהרי, כעולה מהערות בית המשפט קמא בדבר התנהלות הצדדים שניהם, נדמה שאין להם להלין אלא על עצמם על אי-חשיפת עובדות נוספות אשר היו נחוצות להכרעה, ככל שקיימות כאלה.

לעניין מאזן הנוחות, סבורני כי המבקש לא עמד בנטל הדרוש להוכחת טענתו בדבר אי-יכולתו של המשיב 1 להשיב לו כספים אם יזכה בערעורו. משכך, אין לקבוע כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. הראיה היחידה שצירף המבקש לעניין מצבו הכלכלי של המשיב 1 הינה דו"ח שנערך, על פי הנטען, על ידי חוקר פרטי, בו נכתב כי נגד המשיב 1 עומדים שני תיקים פתוחים בהוצאה לפועל, ושתי תביעות כספיות פתוחות בבית המשפט שהמשיב 1 צד להן. אין די במסמך זה לשם הרמת נטל ההוכחה הרובץ על כתפי המבקש. ראשית, המסמך אינו נושא תאריך, אינו חתום בידי איש, ואינו ערוך על גבי דף פירמה רשמי של משרד החקירות שלכאורה ערך אותו. נוכח אלה, מתעורר ספק באשר ליכולת להסתמך על מסמך זה ובאשר לעדכניותו. אוסיף, כי הדו"ח לא גובה בכל מסמך רשמי, או בתצהיר, התומכים את האמור בו ומוכיחים את מהימנותו. יוצא, אפוא, כי כל בר דעת יכול היה לכתוב ולהדפיס את המסמך, ולפיכך אין לראות בו לבדו ראיה מהימנה אודות מצבו הכלכלי של המשיב 1. משלא צירף המבקש כל ראיה נוספת להוכחת מצבו הכלכלי הנטען של המשיב 1, אינני סבורה כי עלה בידו לבסס תשתית עובדתית מפורטת ומנומקת כנדרש בדבר אי-יכולתו להיפרע מן המשיב 1 אם יזכה בערעור. לצד זאת, טענתו של המבקש כי ביצוע פסק הדין "ימיט עליו שואה כלכלית", כלשונו, לא גובתה בכל הוכחה. כידוע, הכלל הוא כי מצבו הכלכלי של המבקש אינו מהווה שיקול במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שהוטל בו חיוב כספי (ראו למשל: בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה פ"ד נ(5) 403 (1997)), אך מכל מקום, כאמור, טענה זו נותרה חסרת בסיס. נוכח האמור, לא עלה בידי המבקש לשכנעני כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו באופן המצדיק היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע.

נוכח הטעמים שלעיל דין הבקשה להידחות. המבקש יישא בהוצאות המשיב 1 בסך 5,000 ₪.