ע"א 875/03ש.א. סיגר טרייד בע"מ נ. דולב חברה לביטוח בע"מ

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב מיום 15.1.03, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 41368/97.

1.המערערת, חברה העוסקת בשיווק מוצרי טבק, הגישה כנגד המשיבה תביעה כספית לתשלום תגמולי ביטוח בגין נזקים שאירעו לה באירוע פריצה למחסניה ביום 23.8.96. בית משפט השלום הורה על דחיית התביעה, בקובעו כי המערערת לא התקינה אמצעי מיגון נוספים, כפי שנדרשה לעשות על ידי המשיבה כתנאי להמשך הכיסוי הביטוחי. כן קבע בית המשפט, כי המשיבה פטורה מתשלום דמי הביטוח מכוח סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), שכן במהלך בירור תביעתה העלימה המערערת מידע או מסרה למשיבה מידע כוזב לגבי היקף נזקיה. ערעורה של המערערת על פסק דינו של בית משפט השלום התקבל בחלקו. בית המשפט המחוזי קבע כי הן למערערת והן למשיבה יש אשם במצב שנוצר בכל הנוגע לאי הוספת אמצעי מיגון, וכי כל אחד מן הצדדים תרם את חלקו להפרת חוזה הביטוח. לפיכך נקבע כי יש לחלק את האחריות לנזק בין הצדדים באופן שווה. אשר לדחיית התביעה מכוח הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, קבע בית המשפט המחוזי, כי הנמקת השופט בסוגיה זו הינה לקונית ביותר וכי הוא לא העמיק וחקר לגביה. נקבע כי לכל היותר מדובר היה במחלוקת בתום לב בעניין שיעור הערכת הנזקים, בלא שהוכחה בעליל כוונת מרמה בצדה. לפיכך, הורה בית המשפט כי התיק יוחזר לבית משפט השלום על מנת שיקבע ממצאים לגבי גובה הנזק, ולאחר קביעתו תהא המערערת זכאית לקבלת מחצית מהנזקים בלבד.

3.בפתח הדיון מיום 15.1.03, ביקשה המערערת כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתיק. המערערת טענה כי בית המשפט הביע עמדה נחרצת בפסק דינו, לפיה המערערת מסרה העלימה מידע או מסרה מידע כוזב למשיבה מתוך כוונת מרמה, וכי קביעה זו של בית המשפט מבוססת על הערכתו מהו הנזק שנגרם למערערת בפועל לעומת הנזק שנתבע על ידה. במצב דברים זה, טענה המערערת, כי מתעורר חשש ממשי למשוא פנים כי אומדן נזקה של המערערת לא יעשה על "לוח חלק".

4.בית המשפט, בהחלטתו מיום 15.1.03, דחה את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע כי שאלת שיעור הנזק מתבססת בעיקרה על ראיות שכבר מצויות בפניו וכי אין כל חשש להטיית שיקול הדעת בשאלה זו, למרות קביעותיו בפסק הדין.

5.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערת חוזרת על טענותיה בבקשת הפסילה ומדגישה כי עמדת בית משפט השלום לפיה המערערת מסרה מידע כוזב או העלימה מידע מהמשיבה בתביעת תגמולי הביטוח קשורה קשר אמיץ ובלתי ניתן לניתוק לשאלת הערכת שיעור הנזקים שנגרמו למערערת. משקבע בית המשפט באופן נחרץ כי המערערת רימתה את המשיבה, קיים חשש כי לא יוכל להתעלם מעמדתו הנחרצת והמגובשת שהובעה בפסק הדין, לאחר שכל מסכת הראיות נפרסה בפניו. כן טוענת המערערת, כי מראית פני הצדק מחייבת כי הדיון בשאלת שיעור הנזקים שנגרמו למערערת יועבר להכרעתו של שופט אחר. המשיבה מתנגדת לערעור וטוענת כי קבלת הטענה המשפטית בדבר תחולת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, אין בה הבעת עמדה המוליכה לחשש ממשי למשוא פנים בדיון בשאלת שיעור הנזק. לטענתה, לא קיימת חפיפה בין הסוגיות להן נדרש בית המשפט לעניין האחריות לבין הסוגיות להן יידרש בבחינת שיעור הנזק.

6.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. לא אחת נפסק, כי עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם, אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. כך, בהליכי ביניים ובבקשות לסעדים זמניים (ראו: ע"א 6447/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)). כך גם, מקום בו מוחזר תיק לדיון בפני שופט, לאחר התערבותה של ערכאת הערעור (ראו, למשל: ע"פ 75/98 עציון נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"א 2594/02 ישראל פרי נ' יוסף גורה (לא פורסם); ע"א 189/03 אוניפארם בע"מ נ' Merck & Co Inc

(לא פורסם) ). השאלה שיש לשאול היא, על כן, אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (ראו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה , פ"ד מח(3) 573, 605). הדגש הינו, על כן, לא רק בהליך הדיוני, במסגרתו נתגבשה דעה כזו או אחרת (אם בבקשה לסעד זמני; בערעור; בהליך קודם באותו עניין וכיוצא בזה), אלא בשאלה המהותית, והיא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים לגוף העניין (ראו: ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב (לא פורסם)). במקרה זה, התיק הוחזר לבית משפט השלום על מנת שיקבע את גובה נזקי המערערת. אכן, בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי במהלך בירור תביעתה המערערת מסרה למשיבה עובדות כוזבות בכל הנוגע לשיעור הנזקים שנגרמו לה, אולם אין בקביעה זו כדי למנוע ממנו מלדון בשאלת היקף הנזקים. לא מצאתי יסוד לטענת המערערת כי בית המשפט ביסס את קביעתו בדבר מסירת מידע כוזב על הערכת נזקי המערערת. כפי שציינה ערכאת הערעור בפסק דינה, הנמקתו של בית משפט השלום בעניין זה היתה לקונית והוא לא העמיק וחקר לגביה, נוכח מסקנתו הראשונית לגבי דחיית התביעה בשל אי קיום דרישות המיגון. כל שקבע בית משפט השלום בפסק דינו הוא כי מעדותו של מנהל המערערת הוכח כי המידע האמיתי והנכון היה מצוי ברשות המערערת וכי המידע שנמסר למשיבה אינו אמת. בית המשפט לא התייחס כלל לשאלת היקף הנזקים שנגרמו למערערת ולא בחן את הראיות בעניין זה. במצב דברים זה, ניתן לומר כי בית המשפט לא גיבש את דעתו בשאלה העומדת לדיון, וכי לא מתקיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסכום כולל בסך 5,000 ש"ח.