ע"א 8751/11 י. ב גלאור ייזום והשקעות בע"מ נ. יובל איתי ו - 9 אחרים

1.

בהמלצתנו, המערערת חזרה בה מערעורה, ואנו דוחים את הערעור.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

הפקדון יוחזר למפקידו.

2.

ובשולי הדברים.

הלכה ותיקה עמנו, כי הסמכות הולכת אחר הסעד ולא אחר העילה (ראו, לדוגמה, ע"א 2846/03 אלתרמן נ' ארליך , פ"ד נט(3) 529 (2004)). לכן, משנתבע סעד כספי בכתב התביעה, הנכנס בגדר סמכותו של בית משפט השלום, הסמכות נתונה לבית המשפט השלום. במקרה דנן, הסעד הכספי שנתבע על ידי התובעים עמד על פחות ממליון ₪, בגדר סמכותו של בית משפט השלום, אך מאחר שהתובעים העלו טענה כי הנתבעת קיבלה ממס רכוש את הכספים בנאמנות עבורם, קבע בית משפט קמא כי הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי לאור טענת הנאמנות. ולא היא.

סעיף 37 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות ) אמנם קובע כי "בית המשפט המוסמך לפי חוק זה – למעט הליכים לפי סעיף 31 – הוא בית המשפט המחוזי". סעיף זה יש לקרוא

בנשימה אחת עם סעיף 39 לחוק הנאמנות הקובע כלהלן:

"ב כל ענין לפי חוק זה רשאי לפנות לבית המשפט כל נאמן, נהנה, יוצר הנאמנות או אדם אחר שמעונין בדבר; וכן רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו לפתוח בכל הליך לפי חוק זה, לרבות ערעור, ולהתייצב ולטעון בהליך כזה, בכל הנוגע לנאמנות ובכל דבר אחר שהוא סבור שיש בו ענין לציבור".

אלא שהכ וונה להליכים הקשורים בטבורם לחוק הנאמנות, כמו יצירת נאמנות על פי כתב הקדש, הקדש ציבורי וכיו"ב. יש אפוא להבדיל בין טענה שעניינה מוסד הנאמנות על פי חוק הנאמנות, לבין טענה שעניינה יחסי נאמנות, כגון יחס נאמנות שנוצר בעקבות שליחות (ראו סעיף 10(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965). ובקיצור,

אין לפרש את סעיף 37 לחוק הנאמנות, כביכול כל אימת שתובע מעלה טענת נאמנות בכתב התביעה, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי. מכאן, שהתביעה הכספית שהוגשה על ידי הנתבעים הייתה מלכתחילה בגדר סמכותו של בית משפט השלום.