ע"א 8839/99 זהבה דהן נ. עאסם עדוי

זוהי בקשה לפטור את המבקשת מאגרה וערבון בערעור. ברקע הדברים עומד סכסוך מתמשך, הרלוונטי בחלקו לכאן:

המערערת כאן היתה ידועתו בציבור של אבי המשיב, אשר נפטר בשנת 1987 (להלן: המנוח). במשך שנים התגוררו בני משפחתו של המנוח בבית אחד, בכפר טורעאן, כאשר באחת הקומות גרים המנוח, ידועתו בציבור - המערערת ושלושת ילדיהם המשותפים, ובקומה אחרת התגוררה אשתו החוקית של המנוח ושבעת ילדיהם.

לאחר פטירת המנוח התגלעו מחלוקות בין המערערת לבין ילדי המנוח מאשתו החוקית, ונחתם ביניהם הסכם לפיו סייעו אשת המנוח וילדיה (והמשיב ביניהם) למערערת לרכוש דירה בטבריה, תמורת ויתור המערערת על מזונות, והתחייבותה שלא להתגורר בטורעאן. כן הוסכם כי משאית וולוו שהיתה בבעלות המערערת תועבר לבעלות המשיב, ואילו המערערת תופטר מתשלום יתרת החוב בגין רכישתה.

המחלוקת נשוא ערעור זה נוגעת לזכויות ולהתחשבנות לגבי משאית הוולוו ומתקן מיוחד שהורכב עליה. פרטי הדברים, כולל תיאור ההליכים הקודמים בערכאות השונות, מפורטים בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ובהחלטת כב' השופטת ביניש בעניין עכוב ביצוע פסק הדין (שהוגשה במסגרת תיק ערעור זה), ולא אחזור עליהם כאן.

בבקשות הפטור מאגרה וערבון נטען כי למבקשת אין כל הכנסה מלבד קיצבת שאירים מן המוסד לביטוח לאומי, שעמדה על כ2,400- ש"ח בסוף שנת 1999. לבקשה צורף גם מכתבה של הגב' רותי שטרית, עובדת סוציאלית מעירית טבריה, המפרטת את מצבה של המערערת, מציינת כי המשפחה מטופלת על ידי המחלקה לשירותים חברתיים כבר תשע שנים, וטוענת כי לאור היכרותה המעמיקה עם המשפחה ברור לה כי המערערת לא תוכל לעמוד בתשלום האגרה.

בא כח המשיב טוען כי בבעלות המערערת שתי דירות, בטבריה ובעכו, אולם היא נמנעה מגילוי עובדות אלה לבית המשפט. עוד טוען הוא כי המערערת מתנכלת לאשתו החוקית של המנוח ולילדיה, וכי בשל מצבה הכלכלי הקשה לא ניתן יהיה לגבות ממנה את הוצאות המשפט, אם תחוייב בהן.

בנוגע לדירה בערכו טענה המערערת כי הדירה אינה שייכת לה, וכי היא והמנוח ערכו חוזה פיקטיבי כאילו רכשו את הדירה מידיד, על מנת לקבל משכנתא לתוספת בניה לבית בטורעאן. לטענתה, הדירה אינה שייכת לה ואינה רשומה על שמה.

המשיב לא הביא ראיות הסותרות הסבר זה, ואף לא הציג מסמכים המעידים על רישום הדירה או מכירתה למערערת, כך שבהעדר כל גירסה אחרת אני מקבלת את הסברה של המערערת וקובעת כי אין בבעלותה דירה בעכו.

אשר לדירה בטבריה, אין ספק בדבר קיומה והיותה מצויה בבעלות המערערת. ההימנעות מציון עובדה זו מלכתחילה, ביוזמת המערערת, מעידה על חוסר תום לב ומפחיתה ממהימנות טענותיה של המערערת.

זאת ועוד: המערערת נמנעה ממתן פירוט של ממש בדבר הכנסותיה והוצאותיה, ומצירוף מסמכים המעידים על כך (כגון דפי חשבון בנק), מלבד אישור על סכומי הגימלה מאת המוסד לביטוח לאומי.

בעת עדותה בפני טענה המערערת כי עודנה משלמת את החזר המשכנתא שקיבלה עבור בניית התוספת לבית בטורעאן. קשה להניח כי מגימלתה הדלה מצליחה המערערת לקיים את עצמה ואת שלושת ילדיה ואף לשלם החזר משכתנא. חזקה על המערערת כי אילו כך היה הדבר, היתה טורחת ושוטחת בפני בית המשפט את פירוט הוצאותיה והכנסותיה החודשיות. אולם ההימנעות ממתן פירוט זה ומצירוף ראיות התומכות בטענות המערערת, מעוררים חשש שמא לא כך הוא המצב.

מכל מקום, אף אם הכנסותיה של המערערת נמוכות, הרי אין מחלוקת על כך שבבעלות המערערת דירה, כך שבאפשרותה לשעבד את דירתה ולהשיג את הסכום הדרוש לה.

נוכח האמור, אני סבורה שאין מקום לפטור את המערערת מתשלום האגרה (שסכומה בבית משפט זה נמוך יחסית), ואף לא לפטרה כליל מהפקדת ערבון להוצאות המשיב.

עם זאת, אני מוצאת לנכון להפחית מסכום הערבון המקובל בהליכים מסוג זה. בהביאי בחשבון מחד גיסא הצורך להבטיח את תשלום ההוצאות, אם ייפסקו, לטובת המשיב, ומאידך גיסא את התרשמותי כי על אף האמור לעיל, הכנסותיה של המערערת אינן מן הגבוהות, אני מעמידה את סכום הערבון על 10,000 ש"ח. כמו כן אני מאפשרת למערערת להפקידו בשני שיעורים, כך שמחצית הערבון תופקד תוך שלושים יום מהמצאת החלטה זו למערערת, ואילו המחצית הנותרת והאגרה יופקדו וישולמו שלושים יום לאחר מכן.

אין צו להוצאות בבקשה זו.