ע"א 884/18 נפתלי בולג נ. לב אהרון

השופט י' עמית :

1.

בין המערער לבין אדם בשם אהרן פולמן (להלן: פולמן ) התנהל הליך בוררות בפני בית דין לממונות, בנוגע לזכויות בנכס מקרקעין בירושלים (להלן: הנכס ). בפסק בוררות מיום 18.10.2015, חוייב המערער לשלם לפולמן דמי שימוש ראויים בנכס. בעקבות פסק הבוררות, פולמן ביקש מהבוררים לקבוע כי דמי השימוש הראויים הם 81,000 ₪ לחודש, ולתמיכה בעמדתו צירף מסמך של שמאי מטעמו. המערער מצידו הגיש חוות דעת שמאית נגדית.

בפסק בוררות מיום 9.3.2016 (להלן: פסק הבוררות ) נקבע כי: "כהנחת עבודה ראשונית, ביה"ד מקבל את הקביעה לתשלום סך דמי שכירות המבוססת על הנתונים שהוצגו בפני ביה"ד, ועל התובעים לשלם לנתבע באופן מיידי סך 81,000 ₪ לחודש (נכון לחודש דצמבר 2015 סכום דמי השכירות עומד על 3,364,200 ₪) [...]".

המערער פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את שני פסקי הבוררות, אך בקש תו נדחתה ופסקי הבוררות אושרו בפסק דין מיום 8.8.2016 (הפ"ב (מחוזי י-ם) 25646-12-15). כנגד פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור.

בפסק הדין, ניתנה רשות ערעור בשאלה העקרונית האם דיין רשאי לשמש כבורר. נקבע כי שני פסקי הבוררות – שניתנו על-ידי הרכב בית הדין לממונות אשר כלל שני בוררים שמונו לדיינים של בית הדין הרבני עובר למתן הפסקים – ניתנו על-ידי מי שלא היו מוסמכים לתיתם. עם זאת, נקבע כי במקרה הקונקרטי, אין לכך השלכות על תוקפו של פסק הבוררות בהליך הנוכחי בהיעדר עיוות דין (רע"א 7393/16 בולג נ' פולמן (12.2.2017)).

2.

חרף אישורם של פסקי הבוררות, המערער לא אמר נואש אלא הגיש תביעה כספית-נזיקית נגד השמאי מטעמו של פולמן, הוא המשיב בהליך הנוכחי. לטענתו של המערער, המשיב "ביצע בזדון עוולות הנושקות לפלילים, והסב לתובע נזק ממוני ניכר ונזקים נוספים". כראיה לכך, הצביע המערער על חוות דעת אחרת, שחתומה על-ידי המשיב, ובגדרה הוא מעריך את דמי השכירות בנכס סמוך בסכום נמוך בהרבה. על יסוד טענה זו, סכום התביעה נגד המשיב הועמד על 3.2 מיליון ₪ בגין הפער בין "השווי האמיתי של דמי השכירות" לבין הסכום שנקבע בפסק הבוררות [לשלמות התמונה יצויין כי המשיב הגיש הודעת צד ג' נגד פולמן, אך משלא שולמה אגרה, נמחקה ההודעה בפסק דין מיום 18.12.2017].

בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' יעקובי ) דחה את התביעה על הסף, מן הטעם ש"קיים מחסום בפני הגשת תביעה אזרחית נגד מי ששימש עד במשפט", וכי לעניין זה הליכי בוררות כמוהם כהליכים המתנהלים בבית משפט.

3.

על כך נסב הערעור שבפנינו.

המערער טען כי עילת התביעה אינה "עדות שקר" שכן המשיב לא העיד בהליך הבוררות, אלא מדובר בתביעה בגין " שמאות מגמתית ומעוותת" . בנוסף נטען, כי במשפט העברי לא מוכר הכלל של "מעשה בית דין" וכי יש להבחין בין הליך שהתנהל בבית משפט לבין "בוררות הלכתית". בשולי הסיכומים נטען כי קיימת חובת זהירות של שמאי גם כלפי צדדים שלישיים.

4.

דין הערעור להידחות.

הלכה ותיקה עמנו כי עֵד במשפט אינו חשוף לתביעה אזרחית-נזיקית בגין עדות שקר ( ע"א 572/74 רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פ"ד כט(2) 57 (1975) (להלן: עניין רויטמן )). בפסיקה הוטעם כי "אם ירשה הדין לתבוע אדם לדין בעילה שעדותו בבית-המשפט לא היתה אמת, אפשר יהא במשפט שלישי לתבוע מי שהעיד במשפט שני, וכך הלאה, ולעולם לא יהא סוף לדיוני משפט" ( ע"א 61/76 רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד , פ"ד לא(1) 281, 286 (1976); וראו גם: ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ , פ"ד סג(3) 612, 628-627 (2010);

רע"א 9371/16 דהרי נ' לדרמן (10.1.2017) ).

כפי שציין בית משפט קמא, כלל זה יפה גם ביחס לעדות בהליכי בוררות, הן משום מעמדם המחייב של הליכים אלה, והן נוכח הוראת סעיף 13 (ב) ל חוק הבוררות, התשכ"ח-1968: " עד המעיד בבוררות, חובותיו וחסיונותיו יהיו כשל עד המעיד בבית המשפט" (וראו גם ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוט , פ"ד יג 449, 452-451 (1959), לעניין ביטול פסק בוררות בטענה שהושג באמצעות עדות כוזבת). העובדה שמדובר בבוררות בפני דיינים, על פי ההלכה היהודית, אינה משנה לעניין זה (להרחבת הדעת, ניתן להפנות למקורות שדנו באפשרות להגיש תביעה כספית נגד עד בגדרי המשפט העברי: עניין רויטמן , 62-61, 79-78; רע"א 2707/15 אבוקביטה נ' כהן (30.6.2015);

רפאל יעקבי "סעדים בעקבות עדות שקר"

פרשת השבוע - דברים 269 (תשע"ב); דוד ניסני "לא תענה ברעך עד שקר" פרשת השבוע - יתרו 469 (תשע"ז)).

5.

כדי לגונן על אפשרות התביעה נגד השמאי, ניסה המערער להציגה כתביעה בגין חוות דעת מקצועית " מגמתית ומעוותת" ולא בגין עדות שקר. אין בידי לקבל את הטענה. אין עסקינן בתביעה של צד שלישי שהסתמך על חוות דעת מקצועית, אלא בתביעתו של צד שהפסיד בהליך משפטי, וכעת מבקש "להשליך" את החיוב שהתגבש בפסק הבוררות על כתפיו של המשיב, שמסמך שנערך על-ידו הוגש במסגרת ההליך. המסמך הוגש כראיה, ואין נפקא מינה אם הוא נתמך בתצהיר ואם המשיב נחקר אודותיו. המערער, מצידו, הציג בפני הבוררים חוות דעת שמאית נגדית (נספח ז לכתב התביעה), אך הבוררים העדיפו על פניה (לפחות באופן ראשוני) את חוות דעתו של המשיב. בנסיבות אלה לא יכולה להיות למערער עילת תביעה נגד המשיב – ובדין נדחתה התביעה על הסף.

6.

לא נעלמה מעיניי טענת המערער כי פסק הבוררות אינו מבוסס על "שומה פרטנית" שערך המשיב לנכס אלא רק על "מסמך" מטעמו. אינני רואה כל חשיבות לדבר, וברי כי אין בכך כדי לבסס את עילת התביעה נגד המשיב (מה גם שבמסגרת כתב התביעה, המערער עצמו טען שמדובר ב"חוות דעת שמאית", ורק בערעור שינה את טעמו). אגב כך ראוי לציין כי על פי החומר המונח בפנינו, הבוררים טרם קבעו קביעות נחרצות לעניין גובה דמי השימוש בנכס, אלא הגדירו "הנחת עבודה ראשונית" בלבד. כלומר, הדיון טרם הסתיים, וככל שניתן להבין מכתבי הטענות, המערער עוד לא שילם את מלוא דמי השימוש בהם חוייב בפסק הבוררות, וכבר אצה לו הדרך לתבוע מהשמאי לשלם לו את "הסכום העודף".

[במאמר מוסגר: המערער הוסיף וטען כי הבוררים אינם מאפשרים לו לטעון בפניהם לעניין גובה הסכום, ודוחים אותו בנימוק "אין נזקקים לו", כעונש על פנייתו למערכת המשפט המדינתית. לטענה זו לא מצאתי אסמכתא, ומכל מקום אין לה השפעה על ההכרעה בהליך הנוכחי. ככל שהמערער סבור כי הבוררים נוהגים כלפיו בדרך מקפחת ותוך פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, חזקה עליו כי הוא יודע כיצד לפעול].

7.

אשר על כן, הערעור נדחה.

המערער ישא בהוצאות המשיב בסך 15,000 ₪.