רע"א 9371/16 רע"א 9371/16

א.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ג' גדעון ) ברת"ק 19511-07-16 מיום 22.11.16, שבמסגרתו נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בקריית גת (השופט מ' הולצמן ) בת"ק 42158-02-16 מיום 6.7.16. עניינה של הבקשה – תביעת לשון הרע בגין תצהירים אשר הוגשו במסגרתן של עתירות לועדת הבחירות.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש הוא ראש העיר קריית גת, וכיהן בתפקיד זה בתקופות הרלבנטיות לענייננו. ביום 18.2.16 הגיש המבקש תביעה כספית כנגד המשיבים בבית המשפט לתביעות קטנות בקריית גת, לפיצוי בסך 33,000 ₪ – הסכום המירבי בתביעות קטנות – בגין פגיעה בשמו הטוב. טענות המבקש נסבו על תצהירים אשר הגיש המשיב 1 במסגרת עתירות שונות מטעמו לועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-20 (להלן ועדת הבחירות או הועדה ), בנוגע לבחירות המוניציפליות שנערכו בשנת 2013. יצוין, כי תצהירים אלה עוסקים בהכחשת טענות לפיהן עוסקים המשיבים 2-1 בפעילות פוליטית. נטען, כי תצהירים אלה כוזבים, ונועדו לפגוע במבקש וברשימתו, מטעמי נקמה אישית, נוכח העובדה שאבי המשיב 1 סיים את תפקידו בעיריית קריית גת בשנת 2009, כך נטען, "בנסיבות לא מחמיאות". המשיבה 2, רעייתו של המשיב 1, צורפה כנתבעת בשל תצהיר – שאף הוא, לטענת המבקש , כוזב – אשר מסרה לועדה כמשיבה בעתירה שהוגשה כנגדה על-ידי גורם שלישי, ואשר עסקה אף היא במערכת הבחירות המקומיות בשנת 2013. המשיבה 3, עורכת דין ואחותה של המשיבה 2, צורפה לתביעה מאחר שאימתה את התצהירים האמורים, הנטענים להיות כוזבים, כנזכר, וזאת בידיעה – לגרסתו של המבקש – על טיבם השקרי.

ג.

ביום 6.7.16 דחה בית המשפט לתביעות קטנות בקריית גת (השופט מ' הולצמן ) את תביעתו של המבקש. נקבע, כי המבקש לא הניח תשתית ראייתית מספקת לשם הוכחת טענתו, לפיה התצהירים שמסרו המשיבים 2-1 לועדת הבחירות היו כוזבים. במסגרת זאת, סקר בית המשפט את התצהירים – ובכללם, את תצהיריו של המשיב 1 בפני הועדה בעתירות תר"מ 155/20 לדרמן נ' דהרי (15.10.13) ותר"מ 190/20 לדרמן נ' דהרי (20.10.13), שכתוצאה מהן ניתנו צוי מניעה כנגד המבקש ורשימתו לפי סעיף 17ב לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959 (להלן חוק הבחירות ) ; ואת תצהירה של המשיבה 2 בפני הועדה ב תר"מ 179/20 כהן נ' לדרמן (20.10.13), שבמסגרתה נדחתה בקשה ליתן צו מניעה כנגדה לפי סעיף 17ב לחוק הבחירות. זאת, תוך ציון העובדה שהמבקש לא הציג ראיות נוספות בדבר היות התצהירים כוזבים, מעבר להבאת המסמכים עצמם וחקירת המשיבים אודותיהם. אשר על כן נקבע, כי דין טענותיו של המבקש כנגד המשיבה 3 באשר לאימותם של התצהירים להידחות אף הן. מעבר לאמור הוטעם, כי אפילו היה עולה בידי המבקש להוכיח שהתצהירים אכן כוזבים, אין בטענה זו כדי להקים עילה לתביעתם של המשיבים בנזיקין. לבסוף, הושתו על המבקש הוצאות המשיבים, בסכום 1,200 ₪ לכל אחד (3,600 ₪ בסך הכל).

ד.

ביום 10.7.16 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על פסק הדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, זו נדחתה (מפי השופט ג' גדעון ) בהחלטה מיום 22.11.16. ההחלטה נומקה במדיניות הערעורית, הממעטת להתערב בפסיקותיו של בית המשפט לתביעות קטנות, ודאי בעניין כגון דא בו נסבו טענות המבקש על קביעותיו העובדתיות, לא כל שכן קביעות העוסקות בממצאי מהימנות. נקבע, כי לא נפל דופי במסקנותיו של בית המשפט לתביעות קטנות, שהיו מנומקות היטב והתבססו על הראיות אשר הוצגו בפניו. עוד הוער, כי אין מקום לקבל את הבקשה אף לגופם של דברים, הואיל ומסקנתה של הערכאה הדיונית לפיה לא עמד המבקש בנטל ההוכחה שרבץ לפתחו היתה מחויבת המציאות, נוכח הראיות אשר הונחו בפניה. כן הוטעם, כי אפילו הוכיח את טענותיו, אין המבקש יכול לבסס עילת תביעה כנגד המשיבים בגין מסירת תצהירים כוזבים, נוכח ההלכה לפיה עדות שקר אינה מהוה עוולה נזיקית (ע"א 572/74 רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פ"מ כט(2) 57 (1975) (להלן הלכת רויטמן )).

בקשת רשות הערעור

ה.

הבקשה הנוכחית מופנית כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי. המבקש, שאינו מיוצג, טוען כי עניינו מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי לצורך ביטול ההלכה שנזכרה מעלה, לפיה עדות שקר אינה יכולה לבסס עילת תביעה בנזיקין. נטען, כי הלכה זו "מנוגדת באופן בוטה לחוקי מדינת ישראל ... [ו]עומדת בסתירה ליסודותיה של מערכת המשפט", שכן היא חוסמת את הדרך בפני הגשתה של תביעה אזרחית כנגד אדם אשר שיקר בעדות או בתצהיר – אף שהוזהר לומר אמת – ובכך מונעת מן הנפגע את הפיצוי בגין הנזק שנגרם לו. מעבר לכך, לא הועלו בבקשה טענות נוספות, פרט להפניה כללית לבקשת רשות הערעור הקודמת שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

ו.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, אין בידי להיעתר לה. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או מקום בו דחית הבקשה תגרום לעיוות דין. דברים אלה נכונים ביתר שאת עת עסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, נוכח תכליתו הייחודית של הליך זה. עמדתי על הדברים בפרשה אחרת:

"נוכח טיבו של הליך התביעות הקטנות, על רשות הערעור בהקשר תביעות קטנות בבית משפט זה - בגלגול שלישי - להינתן במשורה שבמשורה, עוד ביתר קפדנות מאשר בבקשות רשות ערעור "רגילות", ואך בעוול זועק, או בשאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר; אחרת - תסוכל כוונת המחוקק, שמשמעה הליך חסכוני שאינו מטיל הוצאות גדולות על הצדדים, ומהיר, שאינו גוזל מזמנם יתר על המידה. הליך ערעורי בבית משפט זה עשוי לייקר את ההליכים משמעותית לצד הנפגע" (רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב , פסקה ט(2) (2005); וראו גם רע"א 7535/16 דהרי נ' לדרמן , פסקה 6 (26.12.16)).

הבקשה הנוכחית מושתתת על הטענה לפיה בית המשפט לתביעות קטנות שגה בקבעו שלא הוכח כי תצהירי המשיבים הם כוזבים. סוגיה זו – שעניינה בקביעה עובדתית מובהקת, המבוססת על הראיות אשר הוצגו בפני הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור (בית המשפט המחוזי) מצאה כי לא נפל בה משגה – תחומה בעניינם הפרטי של הצדדים, ומן הטעם הזה גרידא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. אף לגופו של עניין סבורני, לאחר עיון בתצהירים עצמם ובהחלטותיה של ועדת הבחירות בהליכים אשר במסגרתם הוגשו, כי אין בעצם הגשת התצהירים כדי להוכיח ששקריים הם. וזאת, מקל וחומר מקום בו קבע יו"ר ועדת הבחירות – על יסודן של טענות אשר נתמכו בתצהירים אלה – כי יש ליתן צוי מניעה כנגד המבקש ורשימתו.

ז.

כן משיג המבקש – וזו הטענה היחידה המופיעה בבקשה גופה – על ההלכה שלפיה עדות שקר לא תקים עילה לתביעה בנזיקין. הגם שאין מניעה להגשת בקשת רשות ערעור שכל עניינה שינוי הלכה קיימת (וראו לעניין זה, מן העת האחרונה, רע"א 8301/13 טל טריידינג קורפ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (2015) (להלן עניין טל טריידינג ), במסגרתו בוטלה הלכת גויסקי , ששלטה בתחום דיני השטרות למעלה מחמישים שנה) – חוששני, כי הנידון דידן אינו מצדיק את התערבותנו בשל טעם זה בלבד. ראשית , הלכת רויטמן – אותה תוקף המבקש – ולפיה אין לתבוע בנזיקין בגין עדות שקר, מקובלת ככלל בשיטתנו המשפטית עד הנה (וראו ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ , פסקה 26 (2010) (להלן עניין טורג'מן ), ע"א 245/81 סולטאן

נ' סולטאן , פ"ד לח(3) 169, 179 (1984); להרחבה בדבר גישת המשפט העברי בסוגיה, הנוקטת לכאורה עמדה שונה במקרים בהם יש קשר ישיר בין עדות השקר לנזק, ראו החלטתי ברע"א 2707/15 אבוקביטה נ' כהן , פסקה ח' (2015)). גם אין חולק על הרציונל הנכוח שבבסיסה – מניעת הרתעתם של עדים מחמת החשש פן ייתבעו בנזיקין; וגם לא על האפשרות לאיין את תוצאותיה של עדות שקר על-ידי ביטול פסק הדין שהושג בסיועה (עניין רויטמן ; עניין טורג'מן , בעמ' 631). ספק, איפוא, אם הלכה זו – גם אם אין פסול בהרהור ערכי עליה – מעלה קשיים מן הסוג שעוררה הלכת גויסקי

בשעתו, העשויים להצדיק צעד מרחיק לכת כשינויה או ביטולה (וראו עניין טל טריידינג , פסקה 3 לפסק דינו של השופט נ' הנדל ); יצוין, כי פרשת טל טריידינג מצויה בדיון נוסף (דנ"א 8447/15). שנית סבורני, כי אין ענייננו מצריך דיון בהלכה מעיקרא, הואיל ובית המשפט לתביעות קטנות לא נדרש ליישומה בנסיבות המקרה. הבקשה הנוכחית יוצאת מן ההנחה, לפיה הלכת רויטמן מהוה המכשול היחידי אשר עמד בפני המבקש לזכיה בתביעה. ברם, לא כך פני הדברים; הלוא בית המשפט לתביעות קטנות קבע, כי תביעתו של המבקש – אף אילו הציג מסד ראייתי המניח את הדעת לשם הוכחת טענותיו – אינה מקימה את יסודותיה של העוולה הנזיקית הקבועה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965 (וראו פסקה 22 לפסק הדין). ואכן, מבלי לטעת מסמרות, עיון בחומר הראייתי שעמד בפני בית המשפט מצביע, למצער, על קיומם של קשיים לא מבוטלים להוכחת הקשר הסיבתי הנדרש בין הפגיעה לה טוען המבקש בשמו הטוב לבין האמור בתצהירים; עניינם של אלה כאמור בפעילותם הפוליטית של המשיבים 2-1 ואין בהם משום הכפשה או העלבה של המבקש.

ח.

אשר על כן, לא מצאתי להיעתר לבקשה.