רע"א 7535/16 רע"א 7535/16

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת י' רז-לוי ) ברת"ק 17220-05-16 מיום 21.9.2016, בגדרה נדחתה בקשת רשות הערעור של המבקש על פסקי הדין החלקיים מיום 14.4.2016 ומיום 29.5.2016 ועל פסק הדין מיום 10.7.2016 של בית המשפט לתביעות קטנות בקריית

גת (כב' סגן הנשיאה א' אדם ) בת"ק 7163-02-16 , אשר בגדרם נדחתה תביעתו של המבקש נגד המשיבים לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ).

רקע והליכים קודמים

1.המבקש, שאינו מיוצג, מכהן כראש עיריית קריית-גת (להלן: העירייה ). המבקש הגיש נגד המשיבים תביעה בסך של 33,000 ש"ח בגין שלושה פרסומים בטענה שיש בהם משום לשון הרע. הפרסום הראשון הוא מכתב ששלח המשיב 1 למבקר העירייה וליועץ המשפטי של העירייה באמצעות פקס ביום 28.6.2011 או בסמוך לכך, במסגרתו ביקש מהם לערוך בדיקה בדבר התנהלות המבקש במסגרת תפקידו. הפרסום השני הוא כתבה פרי עטו של המשיב 1, שפורסמה באתר החדשות News1

ביום 15.8.2011, במסגרתה מתח המשיב 1 ביקורת על החלטת העירייה, והמבקש בהיותו העומד בראשה, לפתוח במאבק משפטי עם המשיבה 5. הפרסום השלישי הוא התבטאויותיו של המשיב 1 במסגרת ראיון בתחנת הרדיו "דרום אשדוד" שנערך ביום 26.1.2016. המשיב 1 התראיין בעקבות החלטה שניתנה במסגרת הליך משפטי בעניינו של המבקש. במהלך הראיון הביע המשיב 1 את דעתו כלפי ההחלטה, וסבר כי קיימת התנהלות מושחתת בשורות העירייה ובתאגידים העירוניים.

למען שלמות התמונה יצוין, כי התביעה הוגשה נגד יתר המשיבים על רקע קשריהם השונים לעיסוקיו של המשיב 1: המשיבה 2 היא חברה שבבעלותו של המשיב 1, וממכשיר הפקס ששייך לה נשלח המכתב הנושא הפרסום הראשון ; משרדי המשיבה 2 שכנו בתחומי שיפוטה של המשיבה 3, עיריית שדרות; המשיבה 4 העניקה מימון כספי למשיבים 1 ו-2; והמשיבה 5 היא מעסיקתו של המשיב 1.

2.במסגרת תביעתו הלין המבקש על הלשון הבוטה של הפרסומים, וטען כי הם בגדר ביקורת בלתי-ראויה על פעולותיו מכוח תפקידו כראש העירייה. המבקש הוסיף כי מדובר בפרסומים שנבעו ממניעים פוליטיים ואישיים, וככאלה הם מעידים על חוסר תום לבו של המשיב 1 בפרסומם.

מנגד, המשיבים סברו כי הפרסומים נטולים כל קשר למחלוקות האישיות הקיימות בין המשיב 1 לבין המבקש, והם בבחינת ביקורת לגיטימית שהושמעה כלפי פעילותו הציבורית של האחרון. עוד נטען, כי אין בפרסום הראשון כדי להשמיץ את המבקש, שכן המכתב לא פורסם ברבים אלא נשלח לשני בעלי תפקידים בעירייה בלבד, על-מנת להניעם לפעול מכוח תפקידיהם. אשר לחבותה של המשיבה 2, נטען כי אף אם מכשיר הפקס ממנו נשלח המכתב נמצא במשרדי המשיבה 2, אין בכך כדי לחייב אותה בנזיקין בגין פרסום לשון הרע, ככל שהיה, שכן המכתב לא נשלח מטעמה, בידיעתה או בעידודה.

3.בית המשפט לתביעות קטנות הורה על מחיקת התביעה נגד המשיבים 5-3 בשלושה פסקי דין חלקיים, וזאת, בין היתר, מחמת העדר עילת תביעה בידי המבקש כלפי אותם המשיבים.

בית המשפט דחה את התביעה נגד המשיבים 2-1 לגופה, בקבעו בפסק דין מפורט ומנומק כהלכה כי על-אף הלשון הציורית והבוטה של הפרסומים – אין בהם משום לשון הרע, וזאת בהתאם לאשר נקבע בפסיקה לעניין האיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין שמירה על השם הטוב. בנוגע לפרסום הראשון , נקבע כי אין המדובר בפרסום שנועד לפגוע במזיד במבקש, אלא הוא משקף רצון כן שגורמי האכיפה ידרשו להתנהגות בלתי-ראויה שיוחסה לו, וזאת בשים לב לכך שהמכתב נשלח ליועץ המשפטי ולמבקר העירייה בלבד. מכל מקום נקבע כי הפרסום חוסה תחת ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק, המגן על פרסום שהוא בגדר תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לחקור את העניין נשוא התלונה. הוטעם, כי האינטרס הציבורי מצדיק פרשנות מרחיבה של תחולת ההגנה במקרה דנא, ולפיכך, אף אם הפרסום אכן היה בגדר לשון הרע, יש להחיל עליו הגנה זו.

אשר לפרסום השני , בית המשפט קבע כי הביקורת אינה מופנית כלפי המבקש עצמו, אלא כלפי העירייה, בשל המאבק המשפטי שזו בחרה לנהל, וככזו אינה משמיצה את המבקש. הוטעם, כי תוכן הפרסום הוא בבחינת ביקורת עניינית שהיא נחוצה בחברה דמוקרטית, ומשכך ראויה היא להגנה.

בעניין הפרסום השלישי עמד בית המשפט על כך שדבריו של המשיב 1 היו בגדר דיווח על-אודות החלטה שיפוטית, ולפיכך הם חוסים תחת ההגנה שבסעיף 13(5) בצירוף סעיף 13(7) לחוק. בצד זאת, בית המשפט קבע כי יש להחיל על הפרסום השלישי את הגנת האמת שבסעיף 14 לחוק, שכן תוכן הפרסום הוא אמת וקיים עניין ציבורי במידע המצוי בו, בהפנותו להלכה הפסוקה בעניין. כמו כן, בית המשפט עמד על כך שממילא מדובר בביקורת המופנית בעיקרה כלפי התנהלות העירייה ולא נגד המבקש באופן אישי.

4.כלפי פסק הדין בעניינם של המשיבים 2-1 ופסקי הדין החלקיים בעניינם של המשיבים 5-4 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (המבקש בחר שלא לכלול את עניינה של המשיבה 3 בבקשת רשות הערעור). במסגרת בקשתו השיג המבקש על קביעותיה של הערכאה הדיונית, וטען, בין היתר, כי הלשון הפוגענית של הפרסומים היא חלק ממסע נקמה שהמשיב 1 מנהל נגדו בתור ראש העירייה, וכי דבריו של המשיב 1 אינם בבחינת ביקורת עניינית על הרשות המקומית וניהולה, אלא הם בגדר פרסומים אסורים המכוונים נגד המבקש באופן אישי. עוד נטען, כי שגה בית המשפט כשסילק על הסף את התביעה נגד המשיבים 5-4, שכן יש לראות אותם כאחראים לפרסומים בשל קשריהם הכלכליים למשיבים 2-1.

בקשת המבקש נדחתה מבלי שנתבקשה תשובת המשיבים. בית המשפט המחוזי לא מצא כי נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, הן באשר לקביעות העובדתיות והן באשר למסקנות המשפטיות שנבעו מהן, והטעים כי המבקש לא הצביע על שגגה כלשהי בפסק הדין ואף לא השמיע טענה לקיומה. הודגש, כי הערכאה הדיונית בחנה לעומק את הפרסומים והראיות שהובאו בפניה, ובכך עיגנה היטב את המסקנות אליהן הגיעה בפסק דינה המפורט. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי הגיע אף הוא למסקנה כי תוכן הפרסומים אינו עולה כדי לשון הרע. בית המשפט הוסיף, כי יש ליתן לחופש הביטוי משקל משמעותי עוד יותר מהרגיל כאשר עסקינן בתביעות לשון הרע שבמרכזן דברי ביקורת שהושמעו כלפי נושאי תפקידים ציבוריים, וכן עמד על נחיצות הדבר בחברה דמוקרטית.

לעניין אחריותם של המשיבים 5-4, נפסק כי אין כל מקום להתערב במסקנה שיש לדחות את תביעת המבקש נגדם על הסף. הוטעם, כי קביעת הערכאה הדיונית לפיה התביעה נגד המשיבים 5-4 לא בוססה ואף טורדנית, בדין יסודה.

הבקשה דנא

5.כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא, בגדרה עותר המבקש להעניק לו רשות ערעור, לדון בטענותיו לגופן ולקבל את תביעתו נגד המשיבים 2-1 ו-5-4. המבקש שב וחוזר על הטענות שהעלה בשתי הערכאות הקודמות, לפיהן שלושת הפרסומים שתוארו הם בבחינת לשון הרע, שכן יש בלשונם כדי להעיד על כוונה למתוח עליו ביקורת לא עניינית ולפגוע בו באופן אישי. כמו כן, המבקש ממשיך לעמוד על טענתו לפיה התמיכה הכלכלית של המשיבים 5-4 במשיבים 2-1 מטילה עליהם אחריות בעקיפין לפרסומים, ומשכך יש לאפשר את צירופם בתור בעלי דין לתביעת לשון הרע. למען הסדר יצוין, כי לא נתבקשה רשות ערעור בבית המשפט המחוזי כלפי דחיית התביעה נגד המשיבה 3 על הסף, לכן זו אינה בעלת דין בהליך בבית משפט זה, על-אף שהיא צורפה כמשיבה בבקשה דנא.

דיון והכרעה

6.לאחר העיון, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות, אף מבלי שתתבקש תשובה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, או כאשר דחיית הבקשה תגרום לעיוות דין קיצוני (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). המבקש מציג טענות "ערעוריות" גרידא כלפי המסקנות אליהן הגיעו הערכאות הקודמות, ואינו מצביע כלל על שאלה עקרונית כלשהי שמתעוררת במקרה דנא. על כן, הבקשה אינה עומדת באמות המידה הידועות לדיון ב"גלגול שלישי".

זאת ועוד, טענות המבקש נוגעות ברובן לנושא תום ליבו של המשיב 1, שביחס אליו קיימת קביעה עובדתית במהותה שבה אין ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב . על כן, משנקבע בערכאה הדיונית כי דבריו של המשיב לא פורסמו מתוך כוונות זדוניות, ומשבית המשפט המחוזי אישר אף הוא מסקנה זו, ודאי שאין להישמע לטענות בדבר חוסר תום ליבו של המשיב 1 ב"גלגול שלישי" ובהעדר שאלה עקרונית בעניין. יוטעם, כי אף מן הבחינה המשפטית השגות המבקש נסבות אך על יישום של הלכות קיימות על מערכת עובדתית נתונה לאיסור לשון הרע, ואין בכך כדי להצדיק התדיינות נוספת בבית משפט זה (ראו למשל: רע"א 1063/16 מגד נ' לפיד , פסקה 13 (9.5.2016); רע"א 8126/13 כשדי נ' מדינת ישראל - הנהלת בתי המשפט

(26.1.2014)).

יודגש כי האפשרות לקיים דיון שלישי בערכאה זו לא נועדה למקרים בהם נפלה טעות ביישום הדין או בהערכת הראיות, אלא אך לבירור סוגיות המחייבות קביעת הלכה או הבהרתה, או כאשר נוצר עיוות דין קשה. לפיכך, אף אם נפלה טעות בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, ואיני רומז שכך הוא, אין הדבר מצדיק דיון נוסף בפרשה.

לא זו אף זו – יש משמעות גם לכך שהמבקש בחר להגיש את תביעתו לבית המשפט לתביעות קטנות, אשר לא ניתן לערער על פסק דינו בזכות, אלא רק לאחר נטילת רשות. המחוקק ראה לנכון להתנות את אפשרות ההשגה על פסקי דין של בית המשפט לתביעות קטנות בקבלת רשות מערכאת הערעור. בכך ניתן ביטוי לכוונתו שהדיון בעניינים הנדונים בבית המשפט לתביעות קטנות יסתיים וימוצה בערכאה הדיונית. כאשר מתבקשת רשות לערער ב"גלגול שלישי" גם לעניין זה יש משקל. כנגד האפשרות לפנות במקרה המתאים לבית המשפט לתביעות קטנות ולברר את התביעה במהירות יחסית, בעלויות מופחתות (ללא ייצוג משפטי) ובסדרי דין ודיני ראיות גמישים, עומדת הגבלה מסוימת באפשרויות ההשגה על פסק הדין שיינתן. אכן, בעבר נפסק כי: " ... רשות ערעור בבית המשפט העליון, בהליכים שראשיתם בבית המשפט לתביעות קטנות, תינתן 'במשורה שמבשורה, עוד ביתר קפדנות מאשר בבקשות רשות ערעור 'רגילות'' ( רע"א 8144/04

בודקר נ' בשקירוב , פסקה ט' (20.3.2005); רע"א 3311/15

זילברג נ' קניה טובה באינטרנט בע"מ , פסקה 8 (25.6.2015))" (רע"א 6350/15 אוסטין נ' דיין ( 2.12.2015)). וברע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משיח

(20.5.2015) נאמרו הדברים הבאים:

"ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר , וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור ( רע"א 1196/15

צח בר נ' פורטל

(18.3.2015) ). רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות לא בהכרח תינתן אף כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי

551 (מהדורה ג, 2012) ). לא כל שכן כאשר, בדומה למקרה דנן, לא מתעוררת כל שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית, ונימוקי הבקשה תחומים למחלוקת שבין הצדדים. ודוק – המחוקק ראה לנכון שלא להעניק זכות ערעור על פסקי הדין של בית המשפט לתביעות קטנות, כחריג לעקרון בדבר הזכות לפנות לערכאת ערעור. בכך הוא גילה את דעתו, שהליכים שראשיתם בבית המשפט לתביעות קטנות אמורים, ככלל, להסתיים עם מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ללא הליך של השגה בפני ערכאה גבוהה יותר. האמור לעיל, הנוגע לבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי על פסקי דין של בית משפט לתביעות קטנות, נכון שבעתיים כשמדובר בבקשת רשות ערעור שניה, לבית משפט זה " (פסקה 4).

7.בטרם סיום, לא ניתן להתעלם מהלשון המשתלחת והבוטה של הבקשה, הן כלפי המשיבים והן כלפי בית המשפט המחוזי הנכבד. דבר זה אינו ראוי, גם אם מדובר לכאורה במהלך רטורי בעיקרו שמטרתו היתה להמחיש את עמדת המבקש. ניתן להבין לליבו של המבקש ולתחושותיו נוכח הפרסומים ופסקי הדין שניתנו בעניינו, אך גם לרקע זה יש לצפות שכל אדם, קל וחומר נבחר ציבור הממלא תפקיד בכיר, יתנסח במתינות הראויה להליך משפטי, ובכלל. חומרה מיוחדת נודעת לדבר, לאחר שאף בית המשפט המחוזי העיר לעניין ניסוחיו המבישים והפוגעניים של המבקש (החלטה מיום 28.6.2016), עד כי מצא לנכון למחוק חלקים מבקשת רשות הערעור שהגיש.

אשר על כן, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.