ע"א 8903-23 ע"א 8903-23

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט נ' שילה) בת"א 2009-12-17 מיום 19.11.2023. במסגרת פסק הדין נקבע כי על המבקשת לשלם למשיבים פיצויים בסך כולל של 1,515,497 ₪, כאשר הבקשה לעיכוב הביצוע נוגעת לסכום של 854,538 ₪ בלבד מתוך הסכום האמור.

הרקע הרלוונטי לבקשה

1.המבקשת היא חברת בניה קבלנית אשר התקשרה בשנים 2014-2013 עם המשיבים בהסכמים למכירת דירות בבניין המצוי ברחוב אליעזר שילוני 2 בשכונת משכנות משואה בירושלים (להלן: הבניין). בחודש דצמבר 2017, לאחר מסירת הדירות, הגישו המשיבים תביעה כנגד המבקשת לבית משפט קמא בה טענו לליקויים ופגמים ברכוש המשותף בבניין. במסגרת ההליך הגישו הצדדים חוות דעת של מומחים מטעמם וכן מונה מומחה מטעם בית המשפט לצורך מתן חוות דעת הנדסית ושמאית בנוגע לטענות לליקויים בבניין. המומחה מטעם בית המשפט נחקר על-ידי הצדדים, והצדדים ויתרו על חקירת המשיבים ומומחי הצדדים.

ביום 19.11.2023 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא. בית המשפט אימץ את מסקנותיו של המומחה מטעם בית המשפט בכל הנוגע לקיומם של הליקויים והיקפם. בנוסף, נקבע כי לאור התנהלותה חסרת תום הלב של המבקשת, אשר ניסתה באופן חד צדדי וללא כל תיאום עם המשיבים לבצע תיקונים על מנת להשפיע על חוות דעתו של המומחה; כמו גם לאור הקרע העמוק בין הצדדים ואי האמון ביניהם – אין מקום לאפשר למבקשת לתקן בעצמה את הליקויים ועליה לפצות את המשיבים בגינם.

בסופו של דבר נקבע כי על המבקשת לשלם למשיבים את מלוא הפיצוי שקבע המומחה בגין ליקויי הבנייה: סכום של 609,959 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת חוות הדעת; סכום נוסף של 549,538 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת חוות הדעת בגין ירידת ערך; והסכום של 186,000 ₪ בגין נזק לא ממוני. כן נקבע כי על המבקשת לשאת בהחזר הוצאות בסך של 70,000 ₪.

2.ביום 18.12.2023 הגישה המבקשת לבית משפט זה ערעור חלקי על פסק דינו של בית משפט קמא – ביחס לסכום של 854,538 ₪. יתרת סכום פסק הדין שולמה על-ידיה זה מכבר למשיבים. בד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפניי.

3.בבקשתה טוענת המבקשת כי המקרה דנן הוא המקרה האופייני והמובהק שבו הנסיבות מחייבות את עיכוב הביצוע. היא הדגישה כי מדובר בתביעה בגין ליקויי בניה שהוגשה על-ידי 100 דיירים (בעלי דירות בבניין ונציגותם). לטענתה, במצב דברים שכזה, ככל שיתקבל הערעור, אפילו בחלקו, יהיה קושי עצום לגבות ולהשיב את סכומי הכסף מעשרות דיירים.

לטענת המבקשת, אין בעיכוב הביצוע כדי לגרום נזק או פגיעה במשיבים ולמצער לא פגיעה בלתי מידתית. מנגד יש להביא כאמור בחשבון את הנזק והקושי שהמבקשת תעמוד בפניהם אם בקשתה תידחה והיא תשלם את הפיצוי המלא. במקרה כזה, אם הערעור יתקבל – המבקשת תאלץ לגבות מ-100 הדיירים את הסכומים הנכבדים שתשלם. ככל שהיא תידרש לנקוט בהליכי גבייה כנגדם, יהווה הדבר הכבדה בלתי סבירה. לשיטתה, מאחר שהמשיבים הם אנשים פרטיים, יכולותיהם הכלכליות מוגבלות ולמצער אינן ידועות ולא ניתנות לבקרה מראש. כך אף ביתר שאת לאור המצב הכלכלי השורר במדינה עקב פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר. מנגד, טענה המבקשת, יכולותיה הפיננסיות אינן מוטלות בספק, ולכן אין חשש כי לא תוכל לשלם את היתרה ככל שהיא תידרש לעשות כן בהתאם לתוצאות הערעור.

בכל הנוגע לסיכויי הערעור טענה המבקשת כי הם טובים מאד. לטענתה, בית משפט קמא אימץ באופן אוטומטי את מסקנות המומחה, אשר ערך את חוות דעתו על סמך סיור חד צדדי. המומחה לא נדרש כלל לטענותיה בנושאים השונים, לרבות לפסיקה הקיימת לעניין הקריטריונים שלאורם יש להשית פיצויי ירידת ערך בגין ליקויים. בין היתר טענה המבקשת כי בפסק הדין נפסק לחובתה פיצוי בגין ירידת ערך לצד חיוב כספי בגין התיקונים. זאת, הגם שמדובר במספר מינורי של ליקויים ברכוש משותף; וכאשר התיקונים ניתנים לתיקון ולא הוכח שמדובר במקרה חריג.

כמו כן, לשיטתה שגה בית משפט קמא כאשר חייב אותה בגין ליקויי איטום שנקבעו בחוות הדעת, למרות שבפסק הדין נקבע שמקור הליקויים אינו באיטום כי אם בניקוז. עוד היא טענה כי שגה בית משפט קמא כאשר התיר למשיבים פיצול סעדים בנוגע ל"אבני חיפוי חיצוני" כ-8 שנים לאחר מסירת החזקה בבניין, ובכך איפשר להם להתגבר שלא כדין על תקופת ההתיישנות. לשיטת המבקשת, הטענות בערעור הן בעלות אופי משפטי ולא עובדתי.

על יסוד האמור טענה המבקשת שיש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין; ולחילופין, על הפקדת ערבות בנקאית בגובה הסכום שבמחלוקת בקופת בית משפט עד להכרעה סופית בערעור.

4.המשיבים טענו מנגד בתשובתם כי אין מקום לעכב את ביצוע פסק הדין. הם הדגישו כי בהתאם להלכה הפסוקה, אין בעצם הגשת הערעור על פסק הדין כדי לעכב את ביצועו. לטענתם, המבקשת טענה בעלמא וללא כל נימוק כי יהיה לה קשה עד בלתי אפשרי לגבות סך של כ-8,000 ₪ מכל משפחה של משיבים. לטענתה, אין בעצם קיומם של 62 בעלי דין משיבים (שהם 100 דיירים), ללא כל נימוק נוסף, כדי לקיים את החריג המצדיק עיכוב ביצוע פסק דין בתביעה כספית.

מעבר לכך, טענו המשיבים כי סיכויי הערעור הם קלושים. זאת מאחר שהערעור מופנה בעיקרו לממצאי עובדה, ונטען בו שיש להתערב בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, בפרט לאור הטענה של "פיצוי כפול" בגין ירידת ערך ותשלום עבור תיקון ליקויים. לגישת המשיבים, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בנושאים אלה. המשיבים הוסיפו כי המבקשת קיבלה הזדמנות לחקור את המומחה אולם לא חקרה אותו כלל בשאלת ירידת הערך.

מעבר לכך, המשיבים טענו כי לא הוברר מדוע המבקשת מבקשת לעכב ביצוע של 50% מהחזר ההוצאות שנפסקו, ו-50% מהפיצוי בגין נזק לא ממוני.

דיון והכרעה

5.לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי.

כידוע, ככלל, הגשת ערעור על פסק דין לא תעכב את ביצועו (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). על המבקש לחרוג מכלל זה להוכיח כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן זה שאם תידחה הבקשה והערעור יתקבל, ייגרם לו נזק בלתי הפיך או שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 978/05 עירית תל-אביב יפו נ' גורן (1.12.2005); רע"א 4015/02 אוקו נ' שמי (28.5.2002)). בין שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כאשר מקובל לראות במאזן הנוחות כבעל מעמד בכורה (ראו מיני רבים: ע"א 5432/16 סמואל נ' רונן, פסקה 16 (31.1.2017); ע"א 8797/16 אובצ'ינקוב נ' סופר (28.5.2018)).

6.אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור ולטענות הצדדים לגביהם, ואף בהנחה כי אין מדובר בערעור בעל סיכויים גבוהים להתקבל, אני סבורה כי שיקולי מאזן הנוחות – שהם כזכור בעלי משקל הבכורה, מצדיקים את עיכוב ביצוע התשלום באופן חלקי.

אכן וכפי שצוין לעיל, כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי, הנחת המוצא היא שמאזן הנוחות נוטה ככלל לטובת הזוכה בפסק הדין. זאת מאחר שביצוע פסק הדין לא ייצור בדרך כלל מצב בלתי הפיך, ואף אם הערעור יתקבל – ניתן יהיה להשיב למערער את הכספים ששילם (רע"א 3540/13 פלונים נ' בית החולים אל מוקסד אלח'ירייה (11.8.2013)). יחד עם זאת, הפסיקה הכירה בכך כי ריבוי זוכים יכול להוות שיקול לעיכוב ביצוע תשלום פסק דין. הטעם לכך הוא שכאשר מדובר בפיצוי לקבוצה גדולה של בעלי דין, שההשבה מכל אחד מהם – ככל שיתקבל הערעור – תיעשה באופן פרטני; וכאשר הפיצוי לו זכאי כל אחד מהם אינו גבוה אך מצטבר לסכום משמעותי – עלול להיות קושי בגבייה שיביא לקושי בהשבת המצב לקדמותו (ראו למשל: ע"א 2090/19 חברת דואר ישראל בע"מ נ' לבנשטיין, פסקה 9 (8.4.2019); ע"א 7100/19 קימברלי - קלארק ישראל שיווק בע"מ נ' מיה גד – מסטיי, פסקה 13 (2.12.2019)).

כדי לבחון האם המקרה שבנדון בא בגדרי החריג האמור – יש לבחון מחד גיסא את גודל קבוצת הזוכים והסכום שנפסק לזכות כל אחד מהם; ומאידך גיסא את גובה הסכום הכולל בו חויב המערער ופוטנציאל הנזק הצפוי להיגרם לו אם יידרש לגבות מכל אחד מהזוכים את הסכום שהגיע לידיו אם הערעור יתקבל; כמו גם את הנזק שעלול להיגרם לזוכים אם הסכום לא ישולם. מובן שכל מקרה ייבחן בהתאם למכלול הנסיבות והאיזון בין השיקולים השונים.

7.במקרה דנן המשיבים מונים כ-100 דיירים, אשר הסכום שנפסק לזכות כל אחד מהם הוא כ-8,500 ₪. אין מדובר בסכום זעום, אך גם לא בסכום גבוה באופן מיוחד. המשיבים אף לא טענו כי הסכום האמור נדרש להם באופן מיידי. יחד עם זאת, סכום זה מצטבר לסכום כולל של כ-850,000 ₪ בהתייחס לכל המשיבים שלהם תצטרך המבקשת לשלם את הפיצוי. לכן, ככל שיתקבל בסופו של דבר ערעור המבקשת והגבייה תיעשה באופן פרטני – פוטנציאל הנזק למבקשת הוא גבוה יחסית (ראו והשוו: ע"א 2662/20 פרץ בוני הנגב אחים בע"מ נ' עמר ו-61 אח', פסקה 11 (21.05.2020)). כפי שטענה המבקשת, ייתכן שחלק מהמשיבים לא ישיבו לה את הסכום האמור מיד, והיא תאלץ לנקוט נגדם בהליכי הוצאה לפועל – דבר שיהיה כרוך בעלות לא מבוטלת עבורה, אם יהיה מדובר במשיבים רבים. בנסיבות אלה, נראה כי מאזן הנוחות נוטה לעבר עיכוב ביצוע תשלום הפיצויים.

8.מבלי לגרוע מהאמור, הרי שטענות המבקשת נוגעות כאמור לחשש מפני קושי לגבות את הכספים אם יתקבל ערעורה. המבקשת לא טענה כי עצם התשלום יגרום לה לקושי תזרימי או אחר. עוד יש לציין כי מאחר שהמבקשת היא חברה בע"מ – יש מקום לדאוג גם לאינטרס של המשיבים, ולהבטיח כי אם הערעור יידחה – כי המבקשת תוכל לעמוד בחובתה לפצות אותם כנדרש. לכן, וכדי לאזן בין האינטרסים של הצדדים, אני סבורה שעל המבקשת להפקיד את מלוא הסכום שנפסק בפסק הדין בקופת בית המשפט. אם כך ייעשה – לא ייפגעו האינטרסים של המשיבים. זאת מאחר שאם הערעור יידחה, הם יוכלו לגבות על נקלה את הסכום שהופקד במלואו.

9.אשר על כן, המבקשת תפקיד את הסכום עליו הוגש הערעור נושא הבקשה דנן או ערבות בנקאית בגובה אותו הסכום בקופת בית המשפט העליון בתוך 20 ימים ממתן החלטה זו. בכפוף לכך – ביצוע פסק הדין יעוכב כמבוקש עד להכרעה בערעור.

משהבקשה התקבלה באופן חלקי, אינני עושה צו להוצאות.