ע"א 8916/10 דוד אלמליח נ. בנק מזרחי טפחות

ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (השופטת ת' בר-אשר צבן , להלן: בית המשפט או השופטת ) מיום 24.11.2010 בת.א. 16236-07-10, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינם של המערערים.

1.

המערערים ביקשו לעכב את פינויים מדירת מגוריהם בשל חוב למשיב שהצטבר עקב אי עמידתם בהחזר תשלומי הלוואת משכנתא. במסגרת התביעה שהגישו ביקשו צו מניעה זמני למניעת הפינוי. הבקשה נמחקה על פי הסכמה אליה הגיעו הצדדים ביום 12.9.2010. עם חידוש הליכי הפינוי הגישו המערערים בקשה דחופה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד והשופטת מ' אביב נתנה ביום 1.11.2010, כשופטת תורנית, סעד ארעי למניעת הפינוי ונקבע דיון במעמד הצדדים. ואולם, למחרת, ביום 2.11.2010, ביטלה השופטת את החלטת השופטת מ' אביב, בקובעה כי הדרך להשיג על החלטותיה הקודמות היא בפניה אל ערכאת הערעור ולא בהגשת בקשות חוזרות. על החלטה זו הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. שם ביטל בית המשפט בהסכמה את ההחלטה לבטל את הצו הארעי, וניתנה הוראה לבית המשפט לקיים דיון בבקשה לצו מניעה זמני, כאשר השופט שידון בה ייקבע על פי נהלי בית משפט השלום והוראת נשיאתו. המערערים ביקשו מהנשיאה להעביר את התביעה למותב אחר, אולם התיק שב לידי השופטת. אז הגישו המערערים בקשה לפסלות השופטת במסגרתה ביקשו להעלות בדלתיים סגורות טעם נוסף לפסילה, הקשור לבא-כח המערערים. הדיון בבקשת הפסלות התקיים ביום 24.11.2010.

2.

בפתח הדיון הבהיר בית המשפט כי אינו מכיר את בא-כח המערערים וכי למיטב זכרונו, ראה אותו לראשונה בעת הדיון. בית המשפט שמע בדלתיים סגורות כי בא-כח המערערים ייצג בעבר לקוחות אשר תבעו מי מבני משפחתה של השופטת ואף טען כי השופטת ערכה עימו שיחה טלפונית בנושא. השופטת קבעה כי העובדות שתיאר בא-כח המערערים אינן ידועות לה, כי אינה מעורבת בהן וכי ככל שהיה ידוע לה על העניין, כלל לא ידעה שבא-כח המערערים מעורב בו. השופטת סברה כי עצם ניסיונו של בא-כח המערערים לכרוך דבר הקשור בבני משפחתה ולנסות להטיל בכך דופי בה או בבני משפחתה, ראוי לגינוי. השופטת הבהירה כי אינה מכירה את בא-כח המערערים וכי מעולם לא פגשה אותו – אף לא כשעבדה כפרקליטה. לפיכך דחתה טעם זה לפסילתה מכל וכל.

3.

אשר ליתר הטענות שהועלו בבקשת הפסלות קבע בית המשפט כי הערתו בעניין אורך כתבי בי הדין שהגישו הצדדים נועדה להבהיר כי קרא את החומר לפרטיו והדברים כוונו לשני הצדדים. בית המשפט הבהיר כי אכן השתמש בביטוי "אוחזים בקרנות המזבח" ביחס למערערים, אך התכוון לכך שיש למצוא פתרון מעשי שיקל על הצדדים, ולא כפי שהציג זאת בא-כוחם הקודם של המערערים. בית המשפט קבע כי הדיונים שנערכו בבקשות המערערים היו ממושכים וענייניים, וכי אין ממש בטענות בדבר קוצר רוח וחוסר סבלנות המיוחסים לו. במהלך הדיון בבקשה הורה בית המשפט להפסיק את שמיעת העדים כיוון שמטרת החקירה היתה לבחון את מידת אמינותו. בית המשפט תיאר בהחלטתו את השתלשלות העניין, וקבע כי בניגוד לטענת המערערים התביעה חזרה אליו בהתאם להוראות ולנוהלי בית המשפט. התרשמותו היתה שהתנהלות המערערים, לרבות פנייתם לבית המשפט המחוזי, נועדה כדי ל"הרוויח זמן" ולדחות את מועד הפינוי מהדירה, כאשר בקשת הפסלות היא ה"נשק" המשפטי האחרון בה נקטו. בית המשפט אימץ את האמור בתגובת המשיבים כחלק מהחלטתו ודחה את בקשת הפסלות באין כל עילה לפסילתו.

4.

מכאן הערעור שלפניי. המערערים טוענים שהשופטת הביעה עמדה לטובת המשיב כבר מתחילת ההליכים לפניה, עד שבא-כח המערערים חש כי הכריעה מראש את הכף לחובתם. לדעתם, יש בביטול החלטת השופטת מ' אביב ללא דיון משום חריצת גורל הבקשה. המערערים משיגים על כך שהדיון בבקשה נקבע לפני אותו מותב ושהוקצב לבקשה זמן קצר ביותר. המערערים טוענים גם כי עצם השיחה בין השופטת לבא-כוחם וניהול ההליכים נגד בן משפחתה, מחייבים, לשם מראית פני הצדק, כי בא-כוחם לא יופיע לפניה. החד-צדדיות בה נקטה השופטת והתוקפנות כלפיהם עשויה, לדעתם, להיגרם ממניע אישי. בא-כח המערערים רואה טעם לפגם בקביעה שהשופטת מעולם לא ראתה ולא פגשה אותו, למרות שעבד בפרקליטות בעת ששימשה כפרקליטה. המערערים משיגים על כך שבית המשפט לא איפשר לחקור את בא-כוחם הקודם על תצהירו. נוכח התנהלות בית המשפט שאף אימץ את כל האמור בתגובת המשיבים למרות שלא הגישו תצהיר, מבקשים הם, למען מראית פני הצדק וקבלת התחושה האובייקטיבית שבא יומם לפני בית המשפט, לפסול את השופטת, להורות על העברת הדיון למותב אחר ולהשהות את הדיון עד להכרעה בערעור.

5.

המשיבים מבקשים לדחות את הערעור. ראשית, משום שהמערערים לא צירפו לערעור תצהיר לאימות העובדות, וכן, משום שבקשת הפסלות הוגשה באיחור באופן המצביע על חוסר תום ליבם של המערערים, שכל מטרתם היא לדחות את פינויים מהדירה בכל דרך. לטענת המשיבים, המערערים מסתירים את העובדה שהסכימו בדיון מיום 12.9.2010 למחיקת הבקשה לעיכוב הליכי מימוש דירתם ובחרו להגיש בקשה חדשה לסעד זמני. טענתם, כי בא-כוחם הקודם "לא עמד בלחץ" שהפעיל בית המשפט, נדחתה ובצדק, וכך גם הטענה לחד-צדדיות של בית המשפט בניהול ההליך. לדעת המשיבים, חבל שהמערערים העלו כלל את העניין האישי כביכול שיש לשופטת ומציינים כי השופטת עזבה את הפרקליטות לפני יותר מעשר שנים. לדבריהם, גם אם היתה השופטת זוכרת את בא-כח המערערים מזמן עבודה שם, אין בכך עילת פסלות. לדעתם, בא-כח המערערים לא חשף את פרטי השיחה הטלפונית עם השופטת ואל לו להשמיע דברים כלליים בעלמא; אם סבר כי עצם ייצוגו בתיק בעייתי, היה עליו לסרב לקבל את הייצוג בו. המערערים דוחים גם את הטענה כי הביטוי בו השתמשה השופטת או הערתה לגבי כמות המסמכים שהגישו המערערים, מהווה עילת פסלות. המערערים מוסיפים כי בית המשפט הדגיש כי טרם שמע את הראיות בבקשה וגם לא הכריע בשאלת ההוצאות טרם שמיעת העדים. לדעתם, השופטת גילתה אורך רוח וסבלנות רבה כלפי המערערים.

6.

לאחר קריאת הערעור שקלתי האם לבקש את התייחסות השופטת לטענה בדבר העניין האישי-משפחתי שהיה לה כביכול מול בא-כח המערערים בעבר. ואולם, בהתחשב בדברים שהעירה השופטת מייד עם שמיעת הטענה, לפיהם פרטי הפרשה כלל אינם ידועים לה, כי אינה מעורבת בה ולא ידעה כי בא-כח המערערים מעורב בה, וכן, כי אינה מכירה את עורך-הדין ומעולם לא היה בינה לבינו דבר, הגעתי לכלל מסקנה כי למרות שיתכן שהתקיימה שיחה כנטען בעבר (שהשופטת אינה זוכרת כאמור), אין כל עילה לפסילתה בהקשר זה שכן אין כל קשר בין פרטי פרשה זו, אם אכן קרתה, לתביעה דנן וליכולת בית המשפט לדון בה באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים. מכל מקום ברור כי אם השופטת לא זכרה את אותה פרשה ואת בא-כח המערערים בפרט, ממילא, לא יכול היה שתהיה לה דעה קדומה או משוא פנים כלפי בא-כח המערערים עקב אותה פרשה באופן שישפיע על הכרעתה בתיק, ולפיכך, דין טענה זו להידחות.

7.

אשר ליתר טענות המערערים בדבר נעילת דעתה של השופטת נוכח התנהלותה, הרי שמקריאת החומר עולה כי בית המשפט איפשר ניהול חקירות ממושכות בניסיון להביא את הצדדים להסכמות. נכון, ואף בית המשפט קמא כתב, כי טעה במתן החלטה המבטלת את הסעד הארעי שנתנה הש' מ' אביב ללא דיון, אך הטעות תוקנה בהחלטת בית המשפט המחוזי, ומכאן שהצדדים היו אמורים לאפשר לבית המשפט לקיים את הדיון בבקשה עצמה, ולא להשתמש בבקשת הפסלות ובערעור כ"נשק" אחרון לעיכוב הפינוי מהדירה (השווה: ע"א 11146/08 עיריית אור עקיבא נ' שלמה בן נעים (לא פורסם, 18.1.2009)).

8.

גם בביטוי בו השתמשה השופטת איני רואה עילת פסלות. הלכה היא כי התבטאות שופט בעל פה או בהחלטה, אפילו אינה מוצלחת, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לפסילת שופט. שופט ייפסל רק כאשר יוכח כי יש בהתבטאותו כלפי בעל דין משום גיבוש עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים, באופן המייתר את המשך המשפט בפניו. נכון הוא כי על בית- המשפט לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון כיצד עלולה הערת הביקורת להתפרש בעיני הנוגע בדבר, הניצב אותה שעה בפני בית המשפט. עם זאת, אין באמירה ביקורתית כשלעצמה, ואפילו נאמרה בחריפות, כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו, והמבחן הוא מבחן החשש הממשי למשוא פנים (ע"א 4312/08 שפאר, סיטון, הניג ושות' נ' צבי ליפשיץ (לא פורסם, 24.7.2008)). יתכן שהאמירה היתה מיותרת ומוטב היה להימנע ממנה, ואולם, כפי שהסבירה השופטת, לשיטתה, ההקשר בו נאמרו הדברים היה ניסיון להביא להסכמה בדבר פתרון מעשי באופן שיקל על הצדדים, והאמירה נועדה לתאר את המצב ההפוך, מבלי שיהיה בהשמעתה כדי להכריע בגורל הבקשה. אף ביתר טענות המערערים לא מצאתי כי יש עילה לפסילת השופטת מלהמשיך ולדון בתביעה. לסיכום, במקרה זה הנסיבות אינן מקימות חשש ממשי למשוא פנים והדיון יוחזר לשופטת. ממילא, אין מקום להשהיית ההליכים. יש לקוות כי מעתה יתנהל הדיון לגופן של הטענות ולא יושחת זמן על התנצחויות סרק.

הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ₪.