ע"א 8972/17 דב נסיס נ. משה לוינקורן

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ע' הדר ), מיום 8.11.2017, בת"א 61571-11-16 ובתיקים קשורים, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער.

1.

בין בעלי הדין נדונות מחלוקות בתובענות שטריות הנוגעות למסכת התקשרויות בין הצדדים וצדדים קשורים להם. המערער הגיש בקשה לפסילת השופט היושב בדין, ע' הדר . כך, לטענת המערער, משום שהשופט ע' הדר נחשף – במסגרת בקשה שהגיש המשיב בהליכים מושא הערעור דנן – לתכתובת שנערכה בין המערער לבין בא כוחו לשעבר, שבמסגרתה הביע המערער יחס שלילי כלפי המותב. בתכתובת שכותרתה היא "בטח לא תופתעו ממצבו המיוסר והמעורער של השופט עדי הדר [...]" ציין המערער – בין היתר – כי: "מעולם לא נתקלת בהנהלות [כך במקור – א' ח'] כל כך שערורייתית ונוגדת את כל כלליי תקסד"א כפי שהמשובש הדר הזה [השופט ע' הדר – א' ח'] מדגים כל רגע מחדש כי אינו שולט/מחובר במציאות!!!". בהמשך הדברים כינה המערער את השופט ע' הדר "חולה נפש" וציין כי "עדי הדר הנו אחד מהשופטים הגרועים ביותר", וכי יש "לחשוף ברבים את חוסר הרציונאל (בשפה מקצועית: ' מופרעות ' [ההדגשה במקור – א' ח']) שיש לשופט מעורער זה". בבקשה לפסילת המותב הטעים המערער כי המשיב צירף את התכתובת האמורה כדי לשבש את הליכי המשפט, וכי מדובר בתכתובת חסויה וסודית. בנתון לכך טען המערער כי היחשפות המותב לתכתובת מקימה חשש ממשי למשוא פנים כלפיו. לחלופין, התבקש המותב לפסול עצמו מחמת מראית פני הצדק.

2.

ביום 8.11.2017 דחה בית המשפט את הבקשה. נפסק, כי גם אם בית המשפט ייצא מנקודת הנחה שהמשיב צירף את התכתובת כדי להשחיר את פני המערער, אין בכך כדי להעלות או להוריד לעניין קבלת הבקשה. זאת, משום שלא מניעי המשיב יכריעו אם לקבל את הבקשה לפסילת המותב, אלא השאלה אם קם חשש אובייקטיבי למשוא פנים. בית המשפט ציין כי דעתו של המערער על המותב אינה מעניינו, "ואסור שתעניין בימ"ש שאמור לעסוק בראיות ובטיעונים המשפטיים בלבד, ולכן אין בה כדי להוות שיקול האם לקבל תביעותיו של המבקש". בית המשפט הדגיש כי מדובר בתכתובת פנימית וחסויה בין המערער לבין בא כוחו לשעבר, שלא נעשתה בפומבי, ושאין לה נגיעה להכרעה בהליכים שבין הצדדים; וכי אין באמור בתכתובת כדי להשפיע על הכרעתו של בית המשפט בהליכים אלה. משכך, הבקשה נדחתה.

3.

מכאן הערעור שלפניי. לצידו הגיש המערער בקשה להורות על הפסקת ההליכים בבית משפט השלום עד לקבלת החלטה בערעור. לדברי המערער, מדובר בתכתובת שהיא "חסויה וסודית" בינו לבין בא כוחו לשעבר, המכילה אמירות "קשות, מעליבות ופוגעניות" ביחס למותב, שהגיעו לידיעתו שלא בהסכמת המערער. משכך, הוטעם, יש בדברים כדי להקים חשש אובייקטיבי כי היחשפות המותב למידע תשפיע על שיקול דעתו, אף שלא במודע.

4.

לאחר שעיינתי בערעור ובנספחיו באתי לידי מסקנה כי דינו להידחות. טענות המערער אינן מקימות עילת פסלות – הן במישור היחשפות בית המשפט לראיה שאינה קבילה (כך לטענת המערער ומבלי שאקבע מסמרות בעניין זה), הן מבחינת החשש שמא תחושתו האישית של המותב שנחשף לדברים, תפגום במקצועיותו. נקודת המוצא לדיון שלפניי – באשר לשני האדנים שעומדים ביסוד בקשת המערער – היא הנחת היסוד המקובלת בשיטתנו המשפטית בדבר מקצועיותו של השופט היושב בדין. עמד על כך הנשיא א' ברק בעניין פרידן והדברים יפים גם לענייננו:

"דיני הפסילה – המבוססים על אפשרות ממשית לדעה קדומה – מבוססים על תפיסה אובייקטיבית של עשיית משפט ומראית פני הצדק. בגדרם של אלה מקובל עלינו, כי לא הרי הדיוט כהרי שופט מקצועי. השופט, אשר השפיטה היא מקצועו וייעודו, מחנך עצמו ומפנים בתוכו את היכולת להבחין בין מידע קביל לבין מידע שאינו קביל. הוא מסוגל לבנות חומה בין ראיה לא קבילה הבאה לידיעתו לבין השימוש בה במשפט " (ההדגשות הוספו – א' ח') (ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 329, 334 (1997) (להלן: עניין פרידן )).

ואכן, על יסוד ההנחה האמורה נקבע כי אף מקום שבו נחשף שופט למידע שאינו קביל חזקה על השופט כ י מקצועיותו תאפשר לו להתעלם מחומר זה ולהפריד בתודעתו בין החומר הקביל לבין זה שאינו קביל (עניין פרידן , שם ). לפיכך נפסק כי – ככלל – אין בעצם החשיפה של בית משפט למידע לא קביל כדי להביא לפסילת שופט (ראו

למשל ע"א 125/17 ג'ורדאל בע"מ נ' מנהל מע"מ באר שבע , פסקה 8 (15.3.2017 ); ע"פ 4872/10 רכט נ' מדינת ישראל , פסקאות 7-6 (16.8.2010)). בצד הכלל האמור, הכירה אמנם הפסיקה במצבים שבהם אפשר כי חשיפה של שופט למידע לא קביל תביא לפסילתו ובהקשר זה צוין בעניין פרידן כי "לעתים המידע המתקבל הוא כה מקיף ויסודי עד שקיים החשש שגם שופט מקצועי לא יוכל להדחיקו" ( שם , שם ). נקבע שם כי "קיימים מקרים מיוחדים וחריגים שבהם ה'מסה' של הראיות הלא קבילות שאליהן נחשף השופט היא כה רבה, עד שיש בה כדי להכריע גם את מקצועיותו" ( שם , עמ' 335). אין זה המקרה שלפנינו , וזאת אף אם אניח – כטענת המערער – כי ההתכתבות האמורה חוסה תחת חיסיון עורך דין-לקוח.

5.

העובדה כי הראיות שבהן עסקינן כוללות דברי בלע כנגד המותב נושא בקשת הפסילה אין בה כדי לשנות ממסקנה זו. כידוע הכלל הנקוט בידינו הוא כי גם מקום שבו הגיש בעל דין תלונה נגד השופט, אין בכך בלבד כדי להוליך לפסילת השופט מלשבת בדין. זאת כדי שלא ליתן בידי בעל הדין את הכוח לפסול שופט שבפניו הוא מתדיין על דרך של הגשת תלונות נגדו (ע"פ 11392/05 סימן טוב נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (10.1.2006); ע"א 8306/99 חדד נ' מזור , פ"ד נה(1) 665, 670 (2001)). ההיגיון שביסוד כלל זה יפה גם לענייננו.

6.

סיכומם של דברים – לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט שלא לפסול עצמו במקרה זה, למרות התכתובת המצוטטת לעיל שאליה נחשף; עם זאת אציין כי בכל מקרה מוטב היה לדברים שלא יכתבו בסגנון הבוטה ומשולח הרסן שבו נכתבו.

הערעור נדחה ועמו נדחית גם הבקשה להפסקת ההליכים. משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.