ע"א 9010/02 בדש משה נ. חוגלה קימברלי שיווק בע"מ

מוגשת בפני בקשה למחיקת שני הערעורים שבכותרת.

1.שני הערעורים שבכותרת הוגשו לאחר שביום 3.10.02 התקבלה בקשת הרשות לערער ברע"א 2953/02. בהחלטה נקבע כי הערעור יוגש תוך 15 מיום מתן ההחלטה. בעקבות כך, הוגש ע"א 9010/02 ב-23.10.02 וע"א 8883/02 הוגש ביום 18.10.02.

2.באשר לע"א 9010/02, המשיבה טוענת כי יש למחוק את הערעור בשל איחור בהגשתו. עם זאת, המשיבה אינה לוקחת בחשבון לצורך חישוב המועדים את תקופת השביתה בבית המשפט (12.11.02 – 13.10.02). לפי תקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א 1981, תקופה זו לא תובא במניין הימים לגבי חישוב מועד או זמן לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג שנקבע בחיקוק או בהחלטת בית המשפט...". במקרה שבפני, ובהתאם לכך, הערעור, אשר הוגש במהלך תקופת השביתה, הוגש במועד ועל כן הבקשה לעניין זה נדחית. אכן, בתגובה שהגישה, גם המשיבה אינה חולקת עוד על כך שההליך הוגש במועדו.

3.אשר לע"א 8883/02. בבקשת המחיקה נטען כי הערעור בתיק זה חורג מהרשות שניתנה על ידי בית המשפט, וכי הוא כולל טיעונים שכלל לא הועלו, לא נדונו ולא הוכרעו בערכאות הקודמות. דין טענה זו להידחות.

רשות הערעור שניתנה על ידי הרכב בית משפט זה ניתנה "רק בשאלה אחת והיא חבותם האישית של המבקשים על פי סעיף 99(ב) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג 1983". מעיון בהודעת הערעור עולה כי זו אכן סבה על שאלת האחריות האישית לפי סעיף 99(ב) לפקודת החברות, ואינה חורגת מעניין זה, אף כי מועלות בהקשר זה טענות בקשת רחבה של היבטים משפטיים.

אשר לטענה כי מועלות בערעור טענות, שכלל לא נטענו בערכאות הקודמות, הרי שהלכה פסוקה היא כי אין מניעה עקרונית להעלות בערכאת ערעור טענות משפטיות חדשות או טענות המתייחסות להסקת מסקנות מעובדות מוכחות (ע"א 776/86, עודה נ' מנהל מס ערך מוסף , פ"ד מד(4), 652). ההידרשות לטענות אלה נתונה לשיקול הדעת של ההרכב שידון בתיק, ואיני רואה מקום למחיקת הערעור, כולו או מקצתו, בבחינת "מניעה מוקדמת" של טיעונים אלה. לעניין זה ראו דברי כב' הרשם זולטי ברע"א 1643/00, פנינת טל השקעות ובניה בע"מ נ' פקיד שומה, ירושלים , דינים עליון, נח 197, לפיהם אין מקום להעדיף את דברי מבקש המחיקה, "בפרט כאשר העדפת גירסתו משמעה מניעת המשיבה ממיצוי זכות הטיעון שלה – בלא שטענותיה נבחנו לגופן".

אמנם, כבוד ההרכב שדן בתיק דחה בקשה להגשת בקשת רשות לערער מתוקנת, בה ביקשו המבקשים להעלות טענות נרחבות ביחס לפירוש סעיף 99, הדומות (ובמידה רבה זהות) לטענות העולות בע"א 8883/02. ברם, בכך אין קביעה ברורה, המונעת העלאת הטענות האמורות במסגרת של ערעור , אשר עניינו פירוש סעיף 99. זאת ועוד, אין בכך גם קביעה חד משמעית, המלמדת על הגבלת האפשרות, במסגרת הערעור, להעלות טענות משפטיות שלא נטענו בערכאות קודמות. בהתחשב בשוני בין הליך בקשת רשות לערער, אשר עניינו בשאלה המקדמית של מתן הרשות, לבין הליך הערעור, בו יש להכריע לגופה של שאלה, איני רואה, בנסיבות אלה, בערעור כפי שהוגש, משום "עקיפה", כנטען, של החלטת בית המשפט שלא להתיר תיקון של בקשת הרשות לערער.

אכן, דומה כי גם המשיבה 1 סברה כי אין בקביעת בית המשפט בעניין בקשת הרשות לערער המתוקנת משום מחסום ברור להעלאת הטענות במסגרת ערעור, והגישה בקשת הבהרה, על רקע זה, לבית המשפט. בקשת ההבהרה, אשר משום מה לא נזכרה בבקשת המחיקה שבפני, נדחתה על ידי בית המשפט. במצב זה, איני סבור כי יש בפני תשתית מספקת למחיקת הערעור, כולו או מקצתו.

התוצאה היא, כי בקשת המחיקה, על שני חלקיה, נדחית. איני עושה צו להוצאות.