רע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובניהה בע"מ נ. פקיד שומה - ירושלים

1.לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ד. וכסלר) מיום 31.1.00 ו- 2.2.00 בעמ"ה 370/99 בש"א 1406/00. באותן החלטות קבע בית המשפט כי יש לדחות את בקשת המבקשת לקבל על הסף את ערעור מס הכנסה שהגישה, מן הטעם שהמשיב לא הגיש את נימוקי השומה מטעמו במועד. בקשת המבקשת לגופה היא לבטל את החלטות בית משפט קמא ולהורות על קבלת ערעורה בלא להתייחס לנימוקי השומה שבינתיים הוגשו מטעם המשיב.

2.בין המבקשת לפקיד השומה קיימת מחלוקת על גובה ההכנסה החייבת לצורך מס לשנים 93 עד 97. ב- 26.12.99 הגישה המבקשת הודעת ערעור על שומות שהוצאו על ידי פקיד השומה. הודעת הערעור הומצאה לפקיד השומה ב- 28.12.99

ולפרקליטות מחוז ירושלים ביום 30.12.99 . שלושים יום לאחר מכן פנתה המבקשת לבית המשפט בבקשה לקבל את ערעורה על הסף בהתאם לתקנה 7 לתקנות בית המשפט (ערעורים בעניני מס הכנסה) התשל"ט1978-, וזאת בנימוק כי המשיב לא הגיש מטעמו נימוקי שומה במועד הקצוב לכך, שהוא 30 יום ממועד המצאת הודעת הערעור לידיו.

ביום 31.1.00 דחה בית משפט קמא את הבקשה בזו הלשון:

"הבקשה נדחית. המען של המשיב הוא פרקליטות מחוז ירושלים. הערעור נשלח רק ב- 9.1.00 באמצעות בית המשפט."

ביום 2.2.00 הגישה המבקשת בקשה נוספת שעניינה תיקון החלטת בית המשפט מיום 31.1.00 ולחלופין בקשה נוספת לקבלת הערעור על הסף, וצירפה מסמכים שונים לגבי מועד ההמצאה על ידה לפרקליטות המחוז. בקשה זו גם היא נדחתה על ידי בית משפט קמא ביום 2.2.00 , בזו הלשון:

"ההחלטה הקודמת ניתנה מעיון במשלוח ההזמנות בתיק העזר. בינתיים הגיעו היום נימוקי הערעור (הכוונה לנימוקי השומה - א.פ.) כך שאין מקום לקבל את הערעור על הסף."

הצדדים אינם חלוקים על העובדה כי המצאת הודעת הערעור לפקיד השומה נעשתה ביום 28.12.99 ולפרקליטות מחוז ירושלים ביום 30.12.99.

2.המבקשת פנתה בבקשת רשות ערעור לבית משפט זה בהתבססה על מספר טענות: ראשית, לטענתה, שגה בית משפט קמא בקובעו כי את הודעת הערעור יש להמציא לפרקליטות ולא לפקיד השומה, שאלמלא סבר כן בטעות היה מקום ליתן פסק דין בערעור בלא הגנה. בכל מקרה, הודעת הערעור הומצאה גם לפרקליטות, והמועד גם מבחינה זו חלף בטרם הגישה המדינה את נימוקי השומה ואף לא טרחה לבקש ולקבל הארכת מועד לכך. ואחרון, יש להקפיד על הגנת זכויות הנישומים, ואי כיבוד מועדים שבסדרי דין עלול להסב להם נזק בלתי הפיך.

המשיב עומד על כך כי המען להמצאת המסמכים במקרה זה הוא הפרקליטות מכח תקנה 485 לתקנות סדר הדין האזרחי, ומכל מקום, מדובר בשיקול דעת בית משפט קמא בענין דיוני, שאין בית משפט של ערעור נוטה להתערב בו, אלא אם החלטתו נוגדת את הדין או גורמת לעיוות דין. במקרה זה אין מקום, לדידו, להתערב בהחלטות שניתנו. במקביל, יש לציין כי המשיב מצידו הגיש בקשה לבית משפט זה שנדונה בפני רשם בית המשפט העליון (א. זולטי) בה ביקש למחוק על הסף את בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי המבקשת בטענה כי הסמכות העניינית לדון בה נתונה לשופט בית המשפט המחוזי במסגרת ערעור על החלטת רשמת באותו בית משפט. בקשה זו וערעור עליה נדחו ונקבע כי קנויה לבית משפט זה סמכות לדון בבקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת, על כל המשתמע מכך.

3.עמדת המבקשת היא כי המועד הקובע ממנו יש לחשב את מירוץ התקופה להגשת נימוקי השומה על ידי המשיב הוא מועד ההמצאה לפקיד השומה ב- 28.12.99

ולא מועד ההמצאה לפרקליטות המחוז, יומיים מאוחר יותר. השאלה איזו היא ההמצאה הקובעת עשויה היתה להיות בעלת חשיבות אילו היינו במציאות בה נימוקי השומה היו מוגשים בתוך המועד הקצוב, בהינתן מועד המצאת הערעור לידי הפרקליטות והיו חורגים מכך ביחס למועד ההמצאה לפקיד השומה. אולם על פי הנתונים הקיימים, גם אם נראה כמועד קובע לצורך הענין את המצאת הערעור לידי הפרקליטות, גם אז נימוקי השומה מטעם המשיב הוגשו באיחור של שלושה ימים. בית משפט קמא בדונו בבקשה השניה מטעם המבקשת החליט לקבל את נימוקי השומה חרף האיחור בהגשתם על ידי המדינה. שאלה היא האם ראוי כי נתערב בהחלטתו.

4.אף שבית משפט קמא לא פירש בהחלטתו השניה את הטעמים לדחיית הבקשה לקבלת ערעור המבקשת על הסף, הנחה מובנית הנובעת מהחלטה זו היא כי הוא ערך איזונים בין שיקולים רלבנטיים שונים הצריכים לענין במקרה כגון זה. מחד, אין ספק כי במישור הדיוני יש ליתן חשיבות רבה למועדים סטוטוריים שנקבעו בסדרי הדין לצורך עשיית פעולות במסגרת ההליך השיפוטי, וחריגה ממועדים טעונה הגשת בקשה להארכת מועד תוך הצגת הטעמים לכך, וקיום טעמים מיוחדים למתן אורכה. הקפדה נאותה של לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינה כורח המציאות, שאחרת לא ניתן לנהל מערכת שיפוט סדירה ותקינה, וסופן של חריגות כגון אלה שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי דין, ולעיתים אף להסב נזק לציבור הרחב. יש, אכן, לתמוה על כך שהמדינה, שלא עמדה בלוח הזמנים להגשת נימוקי השומה, לא טרחה להגיש מטעמה בקשה להארכת מועד, אלא הגישה את נימוקי השומה לתיק בית המשפט בלא פנייה בהתאם, חרף האיחור. בהעדר בקשה להארכת מועד המלווה בתצהיר לאימות העובדות הנטענות בה, אין אנו יודעים אל נכון מהן הסיבות לאיחור, והדבר נותר בגדר נעלם.

מנגד, סביר להניח כי בית משפט קמא שקל מה משמעות עשויה להיות לסירוב לקבל את נימוקי השומה מטעם המשיב מחד, ולקבלת ערעור המבקשת על סף, מאידך. פירוש הדבר, בראש וראשונה, כי בלא דיון למהותם של דברים, היה עשוי להתקבל במעמד צד אחד ערעורה של המבקשת אשר, על פי טענת המשיב, ברקעו עומדת מחלוקת על הכנסה לצורך מס הנאמדת ב32- מליון ש"ח לשנים מ93- ועד 97. קבלת ערעור מס ההכנסה בלא דיון בנושא זה הינה, על פניה, בעלת משמעות כלכלית מהותית, אם לא בעלת השלכות גם מבחינות אחרות. כנגד זאת, ניצבת העובדה כי האיחור בהגשת נימוקי השומה מטעם המדינה הוא איחור קל יחסית ולא הוסבר על ידי המבקשת במה גרם לה איחור זה לנזק או לעיוות דין. יתר על כן, אנו יודעים כיום כי המדינה מצידה גלתה רוחב לב בהסכמה קודמת מצידה למתן אורכה למבקשת לצורך הגשת ערעורה. נשאלת השאלה, האם לא היה מקום לצפות להדדיות כלשהי ביחסי בעלי הדין כאשר מתבקשות הארכות מועד סבירות זה מזה?

בשיקול כולל, כאשר נערך איזון בין החשיבות המהותית שבניהול ההליך המשפטי במעמד שני הצדדים מול הנזק הדיוני הקל, יחסית, שנגרם להליך השיפוטי עקב איחור של 3 ימים בהגשת הנימוקים, ניתן להניח מה היה קו מחשבתו של בית משפט קמא בתתו את החלטתו.

מעבר לכל אלה, יש לזכור כי הזכות לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד - אילו ניתן לבקשת המבקשת - נחשבת כיום כזכות בעלת מימד חוקתי, הנגזרת מזכות הגישה לבית המשפט. מכח זכות זו, עשוי בית המשפט לבטל פסק שניתן במעמד צד אחד, בין מנימוקים אובייקטיביים ובין מנימוקים סובייקטיביים, העשויים, בראייה כוללת, להצדיק את ביטול הפסק (ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד , עמ' 204).

5.בהינתן מכלול ההיבטים האמורים ונוכח האיזונים הנדרשים, נראה לי כי אין מקום כי בית משפט של ערעור יתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא. המדובר בענין שבסדר דין אשר לגביו אין בית משפט של ערעור נוהג להתערב משלא נגרם עיוות דין, וכך הוא המצב בענייננו.

הבקשה נדחית.

בנסיבות הענין אין צו להוצאות.