רע"א 3457/07 רחל אלדר נ. רפאל הלברט

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מזרחי) מיום 14.3.07 בתיק בש"א 4876/07, בה נדחה ערעור המבקשת על החלטת השופטת כנפי-שטייניץ, אף היא מבית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 25.2.07 בתיק בש"א 4376/07.

רקע

ב.

במסגרת דיון בתיק ה"פ (ירושלים) 8199/06 הגיעו הצדדים להסכם לפיו ימכרו המבקשות דירה ששועבדה למשיבים בתוך שישה חודשים, ואם לא יעשו כן תועמד הדירה למכירה באמצעות כונס נכסים. בתום הדיון (11.6.06) ניתן להסכם תוקף של פסק דין. ביום 1.2.07 הגישו המבקשות תביעה לסעד הצהרתי לפיו הסכם הפשרה בטל או ניתן לביטול, בנימוק שהמבקשת 1 - אשה קשישה - לא היתה בעלת כשרות משפטית לחתום על ההסכם (ת"א 9049/07). במקביל הוגשה בקשה לעיכוב ביצועם של הליכי המכירה (בש"א 4376/07). ההליך שבפנינו עוסק בהשתלשלות הבקשה לסעד זמני (להלן הבקשה ).

ג.

(1) ביום 1.2.07 העבירה השופטת כנפי-שטייניץ, עד כה שופטת בית משפט השלום המכהנת כרשמת בית המשפט המחוזי בירושלים ובמינוי בפועל כשופטת בית המשפט המחוזי, את הבקשה לתגובת המשיבים; על ההחלטה חתמה כרשמת ; ביום 19.2.07 ניתנה החלטה נוספת - לדחיית מועד דיון - ואף עליה חתמה כרשמת . ביום 25.2.07 התקיים דיון בפני השופטת כנפי-שטייניץ, ובו ביום ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה - עליה חתמה במפורש כשופטת . כלפי החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 9131/07) ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע (בש"א 4876/07). ביום 14.3.07 דחתה השופטת מזרחי את הבקשה. בהחלטה נקבע כי החלטת השופטת כנפי-שטייניץ מיום 25.2.07 ניתנה בתארה כשופטת, ולפיכך אין היא - השופטת מזרחי - מוסמכת לדון בערעור על שופטת אותו בית משפט. מסקנה זו נסמכה גם על הקביעה כי "מדובר בהחלטה שעל פי מהותה היא (החלטת – א"ר) שופט ולא החלטת רשם", ועל בירור שערכה השופטת מזרחי עם השופטת כנפי-שטייניץ לפיו פעלה השופטת כנפי-שטייניץ כשופטת, כמות שגם חתמה על ההחלטה.

(2) כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שבפנינו, בה נטען כי לפי ההלכה הפסוקה, במקרה בו גורם שיפוטי מתחיל את טיפולו בהליך כרשם ומסיימו כשופט, יכול בעל הדין לבחור האם להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי או בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (כך בהסתמך על רע"א 1067/04 רולן בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 427, מפי השופט גרוניס). על כן נתבקשה קביעה כי לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בערעור.

דיון

ד.

לאחר העיון סברתי כי בנסיבות אין להיעתר לבקשה. אכן, בפרשת רולן קבע בית משפט זה כי:

"אם הרשם שהחל לדון בהליך העביר העניין לעצמו בכובעו החדש כשופט, הרי "...לא יכול היה לעשות כן ללא מתן הודעה על כך לבאי כוח הצדדים ומתן אפשרות להם להשמיע דברם על שינוי כזה בערכאה..."; ע"א 134/72 חב' גן לויתן בע"מ נ' רייך, פ"ד כו(2) 94. במקרה שבפנינו נראה שהצדדים לא קיבלו התראה על כך שהמסלול הוחלף מזה של רשם לזה של שופט. ממקרים נוספים שנדונו בפני בית משפט זה עולה כלל לפיו כאשר רשם מתחיל לדון בעניין מסוים בכובעו כרשם, עליו להשלים המלאכה תחת כובעו זה: רע"א 6/87 אבירי נ' בלטיאנסקי (לא פורסם); רע"א 542/88 מלקום נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם). בפרשה אחרת שהובאה בפני בית המשפט העליון נקבע, כי בנסיבות דומות לאלו שנתעוררו במקרה דנא פתוחה הדרך בפני בעל הדין המעונין לתקוף את ההחלטה לבחור בין הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי לבין הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה..." (פרשת רולן , 430).

ניתן לטעון, כי כך צריך היה לכאורה להיעשות גם בעניין דנא; ואף אם השופטת כנפי-שטייניץ אכן נתכוונה מלכתחילה לפעול בכובעה כשופטת, וכפי שמציינת השופטת מזרחי בהחלטתה היתה השופטת כנפי-שטייניץ תורנית בעת ראשיתו של ההליך (קרי, פעלה באותם ימים בבקשות כאלה כשופטת בפועל), "אין להטיל על בעלי הדין חובה לעקוב אחרי סדרי המינוי" (השופט גרוניס בפרשת רולן, 431). זאת, מה גם שההחלטות הראשונות נחתמו בהידור-של-כפל "רשמת רשמת", כנפלאות ההקלדה והמחשב, כמובן בטעות טכנית. ואולם, מאידך גיסא, לפנינו בכל זאת מצב שבו מעידה על עצמה השופטת כנפי-שטייניץ, מפי השופטת מזרחי, כי פעלה כשופטת, כפי שנחתמה ההחלטה האחרונה.

ה.

(1) אוסיף, כי הדעת נותנת, לעניין הלכת רולן , שהבחירה מסורה בידי בעל הדין כאשר בהליך נשוא הערעור מוסמך להכריע גם רשם וגם שופט . במקרים אלה רשאי בעל דין להסתמך על ההנחה כי הגורם השיפוטי שהחל את טיפולו בתיק כרשם נתן גם את ההחלטה הסופית בכובעו זה. מנגד, במקרים בהם רשם אינו מוסמך להכריע בהליך, פשיטא שההחלטה ניתנה, וחייבת היתה להינתן, בכובעו כשופט - וככזו יש להתייחס אליה לעניין השגה ערעורית (ראו גם ע"א 2019/05 יעקב טישלר נ' עוה"ד אלי חן (לא פורסם) - הרשם מרזל). אחד הטעמים המרכזיים האוסרים על גורם שיפוטי שניהל הליך כרשם להחליף את כובעו ולהכריע בו כשופט מבלי לשמוע את עמדת בעלי הדין הוא כי בכך נשללת מבעלי הדין ערכאת ערעור בזכות:

"גם אם נניח שהוא היה מוסמך להעביר את הענין כביכול לעצמו בכהנו כשופט, תוך כדי דיון בבקשה, על-כל-פנים לא יכול היה לעשות כן ללא מתן הודעה על כך לבאי-כוח הצדדים ומתן אפשרות להם להשמיע דברם על שינוי כזה בערכאה, שבפניה הם הופיעו וטענו. ייתכן שאילו הודע להם על כך, היה עולה בידי בא-כוח המשיב לשכנע את השופט המלומד שאם כי אין לו זכות קנויה לדיון בפני רשם, מן הראוי שהדיון יימשך כפי שהתחיל, כדי לאפשר לצד המפסיד לערער בזכות לבית-המשפט המחוזי" (ע"א 134/72 חברת גן לויתן בע"מ נ' יוסף רייך , פ"ד כו(2) 94, 96 - השופט, כתארו אז, לנדוי).

טעם זה אינו שייך מקום בו רשם אינו מוסמך לדון בהליך כל עיקר. לא למותר לציין כי מסירת הבחירה לבעל הדין, כפי שנקבעה בפרשת רולן , נסמכה על פרשת פקיד שומה ירושלים (רע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובניה נ' פקיד שומה ירושלים (לא פורסם) הרשם זולטי; בש"א 6551/00 פקיד שומה ירושלים נ' פנינת טל השקעות (לא פורסם) - השופט, כתארו אז, אור) שם נמצא העניין הן בסמכות רשם והן בסמכות שופט, ונבחרה האופציה המאפשרת מיצוי הטענות בבית משפט זה.

(2) שאלה לעצמה היא, באשר לסמכות רשם שהוא שופט בהליך זה. במישור הפורמלי, מאז תיקון תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 בתשס"א (תיקון מס' 7), פרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי שעניינו סעד זמני מסמיך – בתקנה 360 – לעניין סעד זמני גם רשם שהוא שופט. מנגד, דומה שהמקובל בבתי המשפט הוא, כי צוי מניעה מטופלים בידי שופטים, ולכך כיוונה השופטת מזרחי באמרה, כי המדובר בהחלטה "שעל פי מהותה היא (החלטת – א"ר) שופט ולא החלטת רשם". ראו גם סעיף 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, הנתפס כמקור הסמכות למתן צו מניעה (גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 8, 501). נוטה אני להניח כי הסמכות הפורמלית לרשם בכגון דא קיימת, אך יש משקל גם למקובל. אין ספק עם זאת, כי במקרה דנא לא היה המהלך תקין במובן של "חילוף הכובעים" בחתימה, גם אם נבע מטעות טכנית. דבר זה מחייב לשוב ולהטעים בפני העוסקים בכך בבתי המשפט את שציין חברי השופט גרוניס בפרשת רולן,

כפי שהובא מעלה .

ו.

מהו הפתרון הנכון בנידון דידן? לכאורה ניתן היה, בעתירת המבקשות, להשיב את הדיון לערעור בבית המשפט המחוזי. אך נוכח האמור בהחלטת השופטת מזרחי לגבי עמדת השופטת כנפי-שטייניץ ותורנותה וכמובן לגבי המהות, וכיוון שברגיל נדונות השגות עירעוריות על אי מתן צוי מניעה זמניים בבית משפט זה (השוו פרשת רולן, 432) – סברתי כי אין מקום להשיב את התיק לבית המשפט קמא.

ז.

אשר על כן איני נעתר לבקשה. בידי המבקשות להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על החלטת השופטת כנפי-שטייניץ, והדעת נותנת כי השתלשלות ההליך תהוה טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. בהתחשב בכך שלא התבקשה תגובת המשיבים, ודבר זה נעשה כדי שלא להכביר הוצאות, ניתן בזאת עיכוב ביצוע ארעי למשך 15 יום - בהם יוכלו המבקשות לערוך ולהגיש את בקשתן. בתיק זה הוגשה בקשה לפטור מאגרה, ועניין זה יועבר לדיון בפני הרשמים.