ע"א 9061/99 שמעון קבלו נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

השופטת מ' נאור :

1.המערער, שמעון קבלו, היה מנהל ובעל שליטה של המערערת השניה, "ק. שמעון עבודות מתכת בע"מ" (להלן - המערערת). לטענתו של המערער הוא נפצע בשתי תאונות עבודה בימים 28.10.86 ו30.10.86-. לקבלו היו שלוש פוליסות ביטוח אצל המשיבה "כלל - חברה לביטוח בע"מ" (להלן - "כלל"). בגין פוליסות אלו נחתמו שלוש הצעות ביטוח: נ1/ מיום 1.12.1985; נ2/ מיום 30.3.1986; נ3/ מיום 18.9.1986. כשנחתמו שתי ההצעות הראשונות המערער היה עצמאי. בעת חתימת ההצעה השלישית כבר הוקמה החברה, המערערת השניה, והפוליסה היא על שמה. טענתו של קבלו בתביעה נשוא ערעור זה היא כי בשלוש ההזדמנויות בהן נעשו הצעות הביטוח הוא ביקש מסוכן הביטוח, דוד דואב שמו, הרחבה בגין נכות מעבודה. ואולם, הסתבר לו אחרי התאונות, כי כל שלוש הפוליסות לא כללו את ההרחבה המבוקשת. חלק מהפוליסות הומצאו באיחור, רק לאחר התאונות, כך שהמערער לא עיין בהן לפני שנפגע. המערער תבע בתביעתו, שהחלה כתביעה בסדר דין מקוצר רק את "כלל", ולא את סוכן הביטוח. התביעה הועברה לפסים של תובענה רגילה. במסגרת התובענה הגישה חברת הביטוח הודעת צד ג' נגד הסוכן דואב. זה האחרון לא התגונן וניתן נגדו פסק דין. התובענה התבררה בפני כב' השופט ג' קלינג, שדחה אותה, ומכאן הערעור.

2.המערער טען כי בכל המקרים מולאו בהצעות הביטוח רק שמו ופרטיו, תוך התחייבות של דואב כי כל הפרטים המוסכמים - ימולאו לאחר מכן.

שתי ההצעות הראשונות

3.בשתי ההצעות הראשונות (נ1/ ו-נ2/) ישנה בטופס ההצעה משבצת ובה שאלה האם מבוקש חסוי לנכות בתאונה. ישנן שתי אפשרויות לתשובה: האחת - סימון X במשבצת בצידה כתוב "לא". השניה - סימון X במשבצת בה רשום "כן". מי שבוחר באלטרנטיבה האחרונה צריך להשלים את החסר בשורה בה כתוב: "בשיעור ____ מסכום הביטוח למקרה מוות (אך לא יותר מ100%-)". בשתי ההצעות הראשונות, נ1/ ו-נ2/, מסומן X ליד המילה "לא". (וגם לא סומן השיעור המתאים לאלטרנטיבה "כן").

4.לענין שתי הפוליסות הראשונות, קיבל השופט קלינג את דבריו של ברק גור-אריה, האחראי על הסוכנים מטעם "כלל". לפי תצהירו ועדותו של גור אריה, הוא עצמו נכח בשיחה עם המערער ודואב בעת חתימת הצעות הביטוח. הוא שאל במפורש את המערער, אם מבוקש חסוי לנכות מתאונה והמערער השיב בשלילה. ברק סימן את המשבצת "לא" והמערער חתם על הצעה. גם הסוכן, דואב, שהעיד מטעם המערער, אישר בעדותו כי בשתי הצעות אלה לא חסר דבר. ממצאים אלה הם בגדר דחיית טענת המערער לפיה הוא לא נכח בעת שהמפקח גור אריה מילא את טופס ההצעה שהיה כבר חתום.

5.נוכח קביעת הממצאים האמורים שבעובדה בהם אין לנו יסוד להתערב, יש לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע לנ1/ ו-נ2/.

ההצעה השלישית

6.על פי ממצאי הערכאה הראשונה הצעת הפוליסה השלישית (נ3/) הובאה אל גור אריה על ידי דואב. ההצעה נעשתה, כפי שהעיד גור אריה, על גבי טופס בלתי נכון, שלא כלל את שתי האופציות האמורות עליהן יש להשיב ב"לא" או ב"כן". דואב טען כי להצעה צורף על ידו פתק אשר כלל בקשה לשתי הרחבות - ביטוח נכות וגם ביטוח מפני אובדן כושר עבודה. בית המשפט קבע כעובדה כי דואב לא העלה בפני גור אריה את ענין ביטוח הנכות. מאידך לא קבע ממצא בשאלת מה הבטיח, אם הבטיח דואב למערער. בית המשפט קבע, על סמך הצעת הפוליסה החתומה על ידי המערער, כי המערער מינה את דואב כשלוחו כאמור בסעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח התשנ"א1981-. על כן - כך קבע - אין במעשיו או במחדליו של דואב כדי לחייב את "כלל".

7.בית המשפט בחן גם את השאלה האם דואב התרשל כלפי המערער במילוי טופס ההצעה, ועקב זאת לא נכלל בה ביטוח נכות מתאונה. לצורך בחינת טענה זו ולצורך זה בלבד הניח בית המשפט כי המערער הורה לדואב לערוך לו ביטוח נכות מתאונה ודואב התרשל בכך שלא דאג לכך. לענין זה ציין כי לא מונחת לפניו תביעה של התובע נגד דואב, ואין טענה או ראיה העשויה להצמיח אחריות שילוחית של "כלל" בנזיקין.

8.פסק הדין מסתיים בקביעה:

"העולה מכל האמור שאפילו יש יותר מגרעין אמת בגרסתו העובדתית של התובע, אין הוא יכול להצליח בתביעה נגד הנתבעת. תמוה הדבר שהתובע לא הגיש תביעתו כלפי דואב, ויתכן שהדבר עשוי להשליך על מהימנותו של דואב. אלא שבדרכי, לא הוצרכתי להכריע בענין זה".

9.המערער מבקש שנשנה את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה דואב היה שלוחו. הוא טוען כי בטופס ההצעה עליו הוא חתום מופיעה "דרישתו" למנות את הסוכן כשלוחו ב"אותיות קטנות", וכי זהו תנאי מקפח בחוזה אחיד. בית המשפט קבע בטעות, בפסק דינו, כי הטענה בדבר תנאי מקפח בחוזה אחיד לא נטענה בכתב התביעה, ואולם - טענה זו הועלתה בסעיף 23 לכתב התביעה.

10.לאחרונה קבע בית משפט זה מפי חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן כי תניית שינוי שליחות בחוזה הביטוח שנדונה לפניו "נעשתה במסגרת המותר על פי החוק ובצורה ברורה ובולטת", ועל כן מחייבת היא את המבוטח שחתם על ההצעה: ע"א 249/99 איילון חברה לביטוח נ' נעמט פרטים (לא פורסם). בע"א 249/99, שלא כמו בענייננו, הובאו ראיות על כך שהמבוטח הסמיך את הסוכן כשלוחו; הטופס שם לא היה "עמוס מלל" והדרישה למנות את הסוכן כשלוח הופיעה במסגרות בולטות. אין לי צורך לקבוע מסמרות בשאלה אם טופס הצעת הביטוח עליו חתום המערער מחייב אותו ועל כן יש לראות את דואב כשלוחו. גם אם אניח כי דואב היה שלוחה של "כלל" יש לדחות את הערעור גם בענין הפוליסה השלישית נ3/. טעם הדבר הוא שעל פי מאזן ההסתברות, על יסוד הראיות שהובאו, יותר סביר הוא כי דואב לא הבטיח למערער גם לגבי נ3/ כי תוצא פוליסה ובה ההרחבה הנטענת.

11.כאמור, קבעה הערכאה הראשונה לגבי שתי הפוליסות הראשונות כי המערער השיב בשלילה על השאלה אם הוא מעונין בביטוח נכות, ההצעות מולאו בנוכחותו והוא חתם עליהן. קביעה ברורה זו אוצלת, לדעתי גם על ההצעה השלישית. אין זה מתקבל על דעתי כי סוכן הביטוח הבטיח למערער, כפי שטען זה האחרון, לדאוג לכיסוי לנכות בתאונת עבודה ושלוש פעמים לא עמד בדיבורו. לסוכן ביטוח יש אינטרס כספי בהרחבות לפוליסה. והנה, על פי הטענה, באופן עקבי ושיטתי ההרחבות עליהן הוא מסכים אינן מוצאות דרכן לפוליסות והדבר מתגלה לאחר שאירעו תאונות. מחומר הראיות עולה שטענה זהה לפיה לא דאג הסוכן דואג להרחבה שהובטחה הועלתה גם בתביעה אחרת שהגיש אחיו של המערער, ניסים קבלו. ניסים קבלו היה אף הוא עובד של המערערת. גם הוא נפגע בתאונה בסוף שנת 1986. גם הוא טען אחרי התאונה כי דואב התחייב לדאוג להרחבה בגין נכות, ולא דאג לכך. תביעתו של האח נגד "כלל" נדחתה. הרי לך מקרה רביעי

בו נטען כי דואב הבטיח הרחבה ולא קיים, והכל תוך פרק זמן קצר. אני מזכירה את תביעתו של ניסים קבלו לא לענין קביעת אי-המהימנות. קביעת מהימנות בפסק דין אחר היא לדידנו עדות סברה. אני מזכירה את תביעתו של האח כיוון שמדובר בפעם רביעית בה לא קויימה, כביכול, הבטחתו של הסוכן, והדבר מתברר רק אחרי שאירעה תאונה. אי קבלת גרסתו של המערער בענין נ1/ ו-נ2/ משליכה היא על חוסר המהימנות של גרסתו גם בענין נ3/.

12.ועוד: בית המשפט מזכיר בפסק הדין נשוא הערעור בוררות שקויימה בין המערער ל"כלל". הבוררות האמורה נסובה על השאלה אם בהצעה נ3/ הבטיח דואב הרחבה אחרת - ביטוח מפני אובדן כושר עבודה. הבוררות הסתיימה בפשרה כספית. בבוררות העיד דואב כי בענין נ3/ דובר בינו לבין המערער על הרחבות של "כיסוי מוות ואובדן כושר עבודה". מכאן שגם דואב לא טען באותו הדיון שבפוליסה נ3/ היה חסר ביטוח נכות שהובטח לתובע. כל הטענה בענין החסר מבוססת על עדות המערער, שהוא בעל דין.

13.מנגד טוען המערער ל"הודאת בעל דין" של "כלל". הוא מסתמך על שתי טענות שעלו בעניינו של ניסים קבלו. בכתב ההגנה שהגישה "כלל" בתביעה האמורה נאמר: "פרט לשמעון קבלו (המערער שלפנינו), מנהל התובעת מס' 1, לא ביקשה התובעת מס' 1 לכלול במסגרת הפוליסות שהוציאה הרחבות המכסות אובדן כושר עבודה או ביטוח נכות". עוד מסתמך המערער על דברים שאמר גור אריה בעדות בתביעתו של ניסים. גור אריה העיד כי עשה לשמעון קבלו ביטוח תגמולים לעצמאים. עוד אמר: "למר קבלו עצמו שכנעתי אותו לעשות אובדן כושר עבודה בביטוח שלו ונכות ; והוא הסכים איתי ועשה ורשמתי זאת בטופס שלו כאשר שמעון היה עצמאי ולפני שעבד כשכיר בחברה". גור אריה הסביר בעדותו בערכאה הראשונה כי כאשר העיד מה שהעיד במשפטו של ניסים קבלו, לא היו ברשותו המסמכים הנוגעים למערער.

14.לענין טענת הודאת בעל דין, שהעלה המערער: אין המדובר בענייננו בהודאה פורמלית אלא בהודאת חוץ. בא-כוח המערער הדגיש בסיכומיו כי הוא מעלה טענה זו כטענה משפטית ולא כטענה בענין מהימנות . הודאת בעל דין מחוץ לכותלי בית המשפט איננה נתפסת כהודאה פורמלית אלא היא ראיה בין שאר הראיות שבידי בעל הדין היריב, הזכאי להסתמך עליהן (ראו למשל: ע"א 279/81 הסנה חברה לביטוח נ' דמתי , פ"ד מז(3) 156). הדברים המצוטטים כהודאת בעל דין של "כלל" מפי גור אריה, אינם נוגעים לפוליסה נ3/. פוליסה זו נעשתה, כאמור, אחרי שקבלו כבר פתח חברה בה עבד כשכיר. ממילא נוגעים הדברים שאמר גור אריה לאחת הפוליסות הקודמות (נ1/ או נ2/), לגביהן קבע בית המשפט מה שקבע, ולגביהן סימן גור אריה את המילה "לא" בטופס בנוכחות המערער.

סיכום

15.הנטל מוטל על המערער להוכיח כי הובטחה לו על ידי דואב הרחבה של ביטוח נכות. לאחר שבחנתי את כל חומר הראיות שעמד בפני הערכאה הראשונה דעתי היא כי המערער לא הוכיח טענה זו על פי מאזן ההסתברות. לפני בית המשפט עמדה עדות יחידה של המערער, שהוא בעל דין, בצירוף הודאת חוץ לגביה הוסבר מה שהוסבר על ידי גור אריה. בשים לב לכך שלגבי נ1/ ו-נ2/ לא התקבלה גרסת המערער מאזן ההסתברות מצביע דווקא על כך שגם בענין נ3/ לא הובטחה למערער הרחבה, ועל כן דין ערעורו להידחות.

16.אציע לחברי לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 20,000 ש"ח + מע"מ.

ש ו פ ט ת

השופט ת' אור :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת מ' נאור.