ע"א 9097/03 שמעון רוסו נ. הקרן קיימת לישראל

בפני בקשה למחיקת הערעור שבכותרת על הסף. ביסוד טענה זו מונחים טעמים שונים, כאשר העיקריים שבהם הם כי הערעור שהוגש אינו ההליך הנכון וכי ממילא חלף המועד להגשת הליך. אשרטט בקצרה את העובדות וההליכים ולאחר מכן אדון בבקשה לגופה.

העובדות וההליכים

1.ביום 15.10.00 הגיש המשיב 6, אריה ג'מיל זדה ( להלן: המשיב )

תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד המערערים, רוסו שמעון וציפורה ( להלן: המערערים ) ונתבעים נוספים. במסגרת התובענה תבע המשיב, כסעד עיקרי, סעד הצהרתי לרישום חלקת מקרקעין על שמו וכן סעד כספי כסעד חילופי. במסגרת התביעה לסעד כספי, התבקש בית המשפט לקבוע את אחריות כלל הנתבעים, ובכללם המערערים, ולחלק את האחריות ביניהם.

המערערים הגישו בקשה למחיקת הסעד הכספי המבוקש שכן לטענתם, סעד זה התיישן (בש"א 29337/00). במקביל הוגשה מטעמם בקשה נוספת לדחיית המועד להגשת כתב הגנה עד ל-30 ימים לאחר ההכרעה בבקשה (בש"א 2801/00). בית המשפט נעתר לבקשה. בהחלטתו מיום 24.6.01, דחה בית המשפט קמא את הבקשה למחיקת הסעד הכספי שכן, לדעתו, לא ניתן להכריע בה לפני שמיעת הראיות. כמו כן, החליט בית המשפט למנות מגשרת, ונקבע כי הדיון יעוכב ל-3 חודשים, למעט הגשת כתב הגנה מטעם המערערים.

2.ביום 23.8.01 הגישו המערערים בקשת רשות לערער לבית משפט זה על החלטת בית המשפט קמא לעניין מחיקת הסעד הכספי מפאת התיישנות (רע"א 6593/01). במקביל לניהול ההליך בבית משפט זה, התנהלו מגעים בין באי כוח הצדדים בסיוע המגשרת. כמו כן, במקביל לדיון בהליך בפני בית משפט זה, הגישו המערערים, בקשה לבית משפט קמא להגיש את כתב ההגנה לאחר הכרעת בית משפט זה בבקשתם לרשות לערער. ביום 12.11.01 החליטה רשמת בית המשפט קמא "להאריך המועד להגשת כתב הגנה כמבוקש". בהחלטה לא נקבע מועד להגשת כתב ההגנה. החלטת בית משפט זה, אשר דנה בבקשת רשות לערער כערעור, ניתנה ביום 25.11.01 , בהעדר הצדדים, ובמסגרתה נדחה הערעור בכל הנוגע למחיקת הסעד הכספי.

3.ביום 24.12.01 הגיש המשיב בקשה במעמד צד אחד למתן פסק דין כנגד המערערים עקב אי הגשת כתב הגנה. בקשה זו הוגשה על בסיס החלטה אחרת של בית המשפט קמא, מיום 18.10.01 , לפיה על המערערים היה להגיש את כתב הגנתם תוך 15 יום מעת ההכרעה בבקשת הרשות לערער. במאמר מוסגר יוער, שלא הובהר בפני מהו היחס בין החלטה זו להחלטת הרשמת, אשר ניתנה במועד מאוחר יותר, ואשר במסגרתה, לא הוגבל, כאמור, המועד להגשת כתב הגנה. ביום 28.12.01 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מפי כבוד השופטת אליעז, אשר מפאת חשיבותה לענייננו, נצטטה כלשונה:

"הבקשה נענית. פסק הדין יינתן יחד עם יתר הנתבעים" ( להלן: ההחלטה או החלטת השופטת אליעז ) .

4.לאחר מועד זה, המשיכו להתנהל הליכים רבים בין הצדדים במקביל הן בפני בית המשפט והן בפני המגשרת. רק ביום 15.7.03 , במהלך טיעוניהם של מכלול הצדדים בפני בית המשפט קמא לגבי ניהול הגישור ולחילופין ניהול התובענה, טען עו"ד אילון, משיב 5, כי כנגד המערערים קיים פסק דין מותנה. בעקבות החלטה זו, החליטה כבוד השופטת לב הר שרון, אשר הדיון בתיק הועבר לידיה, כדלקמן:

"אין מקום לצערי לאפשר לעו"ד טל להתייחס בכתב לדברים, הואיל ועו"ד טל מייצג את הנתבעים 4 ו-5 (המערערים בענייננו, ש.ל.) שניתן נגדם פסק דין לפני כשנה. עד היום לא הוגשה כל בקשה לביטול פסה"ד, ומשכך פסק הדין שריר וקיים ובנסיבות אלה אין בהודעת צד ג' שנשלחה ע"י נתבעים 4 ו-5 על מה שתסמוך, וההודעה בטלה" ( להלן: ההחלטה הנוספת או החלטת השופטת לב הר ) .

במסגרת הערעור שבכותרת תוקפים המערערים את שתי ההחלטות שניתנו בעניינם, הן את ההחלטה והן את ההחלטה הנוספת. כאמור, המשיב טוען כי דין הערעור להימחק על הסף. אדון בטענותיו בעניין זה כסדרן.

ערעור בזכות או ברשות

5.לטענת המשיב, שתי החלטות שנתנו בבית משפט קמא הינן "החלטות אחרות" ולא פסקי דין, וככאלה הן טעונות רשות לערער, אשר מעולם לא התבקשה ולכן דין הערעור להימחק. אכן, המשיב ער לכך שהמערערים כתבו בהודעת הערעור "לחילופין, בקשת רשות ערעור" אולם, לטענתו, זהו יציר כלאיים שאינו קיים על פי דין. מנגד, טוענים המערערים, שלא ניתן לטעון בו בעת בפני בית המשפט המחוזי כי ניתן פסק דין ולכן מנועים המערערים מלהשמיע טענותיהם, ואילו בפני בית משפט זה לטעון כי אין מדובר בפסק דין אלא בהחלטה אחרת הטעונה רשות לערער. מכל מקום, לטענתם, הודעת הערעור כוללת בקשת רשות ערעור אשר הינה חילופית לערעור גופו, ולפי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 רשאי בעל דין לבקש מבית משפט שלערעור להכריע בשאלה אם מדובר בפסק דין או החלטה אחרת.

6.אכן, החלטת בית משפט קמא מציבה קושי באשר לסיווגה. לכאורה, מדובר בהחלטה הכוללת בחובה סתירה פנימית. מחד גיסא, נעתר בית המשפט לבקשה למתן פסק דין בהעדר כתב הגנה. מאידך גיסא, בהחלטה נאמר במפורש כי פסק הדין יינתן במועד מאוחר יותר, עם יתר הנתבעים. לאחר ששקלתי בדבר באתי לידי מסקנה כי בנסיבות העניין עסקינן ב"החלטה אחרת". מסקנתי מתבססת על שלושה אדנים עיקריים.

ראשית , בסיפא להחלטה נאמר במפורש כי פסק הדין נגד המערערים יינתן במועד מאוחר יותר. מכאן עולה בבירור שבעת מתן ההחלטה טרם ניתן פסק דין על ידי בית המשפט.

שנית , בהמשך לאמור, לדעתי, צודק ב"כ המשיב בטענתו כי החלטת השופטת אליעז לא סגרה את תיק בית המשפט מבחינת המערערים. בהחלטת בית המשפט אמנם נקבעה חבותם של המערערים לפצות את המשיב על נזקיו הנטענים לפי כתב ההגנה, אולם, כאמור, טרם נקבע גובה הפיצוי שעל המערערים לשאת בו. בית המשפט דחה קביעה בעניין זה לשלב מאוחר יותר בו תידון שאלת אחריותם של יתר הנתבעים בתיק, אם אכן יגיע הדיון בתיק לשלב זה (ראו להלן). דומה, כי תכלית ההחלטה היתה להימנע מלקבוע באותו שלב, בטרם הובאו בפני בית המשפט הוכחות כלשהם לגבי גובה הנזק, כי המערערים ישאו במלוא סכום הפיצויים שננקב בכתב התביעה. ודוק; אין מדובר במצב בו ניתן פסק דין אך ביצועו האופרטיבי נדחה למועד מאוחר יותר, אלא במצב בו שאלת גובה הפיצוי נדחתה למועד אחר. מצב דברים זה דומה למצב בו בית משפט מפצל תביעה נזיקית כאשר הוא דן תחילה בשאלת האחריות ודוחה לשלב מאוחר יותר את הדיון בשאלת גובה הנזק. החלטת בית המשפט בעניין האחריות מהווה במקרה כזה "החלטה אחרת" שכן אין בה כדי לסגור את התיק (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995) 772-773 ( להלן: זוסמן ) ). דומה שיש להכיל כלל זהה במקרה דנן, בו ביקש בית המשפט לדחות את קביעתו לגבי גובה הנזק שעל המערערים לפצות את המשיב ועל כן טרם ניתן פסק דין נגדם הכולל סעד אופרטיבי.

שלישית , כמובהר לעיל, תביעת הפיצויים של המשיב היתה תביעה חליפית בלבד לסעד ההצהרתי אותו ביקש ואשר הופנה כנגד המשיבים 1-3. כך הודגש במפורש בכתב תביעתו. בית המשפט טרם החליט בעניין התביעה לסעד הצהרתי. במצב דברים כזה, קיימת אפשרות שבית המשפט ייעתר לבקשת המשיב לסעד העיקרי שהתבקש על ידו, קרי לסעד הצהרתי. אם אכן כך ייפסק, ממילא יתייתר הדיון בעניין סעד הפיצויים. מכאן, שלמרות שהוטל על המערערים חיוב בפיצויים, עדיין תיתכן אפשרות שהם יזכו במשפטם במובן זה שהתביעה נגדם עשויה להתייתר. יוצא שאין מדובר במקרה בו החלטת השופטת אליעז חרצה את גורל המשפט, שכן טרם נתנה החלטה לעניין הסעד ההצהרתי. מכאן שמדובר בהחלטה אחרת.

7.שאלה אחרונה שיש לבחון בהקשר הנדון היא, האם עסקינן בפסק דין חלקי. דומה שהתשובה לכך שלילית, מאותם טעמים שנמנו לעיל. בית המשפט רשאי להוציא פסק דין חלקי רק כאשר בהמשך הדיון לא יהיה כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה. בענייננו, אם המשיב יזכה בסעד ההצהרתי, הדבר משנה לחלוטין את התמונה הפרושה בפני בית המשפט. כמו כן, אין מדובר בפסק דין חלקי גם מהטעם שבית המשפט דחה את ההחלטה לעניין גובה הפיצוי שעל המערערים לשלם למשיב למועד מאוחר יותר.

התוצאה היא, על כן, שהחלטת השופטת אליעז אינה פסק דין שניתן בהעדר כתב הגנה אלא "החלטה אחרת" שניתנה במעמד צד אחד ואשר הערעור עליה הוא ברשות. אשר להחלטת השופטת לב-הר, דומה שאין מחלוקת בין הצדדים שמדובר בהחלטה אחרת. החלטה זו היא דקלרטיבית, במובן זה שאין היא עומדת כשלעצמה, אלא היא נסמכת כל כולה על ההחלטה הראשונה ומיישמת אותה.

המועד להגשת הליך

8.בהקשר למועד בו הוגש ההליך, מתעוררות שתי סוגיות עיקריות הטעונות ליבון. האחת, מהו המועד ממנו יש למנות את מנין הימים להגשת הבקשה לרשות לערער; האם יש למנותו מיום בו נתנה החלטת השופטת אליעז או בסמוך לכך או מהיום בו טוענים המערערים כי ההחלטה נודעה להם לראשונה ביום 15.7.03. השנייה, גם בהנחה שהמערערים למדו על ההחלטה רק במהלך הדיון שנוהל בפני השופטת לב הר-שרון, האם הוגשה הבקשה לרשות לערער במועד.

9.אשר לסוגיה הראשונה, לטענת המשיב, נוכח העובדה שהחלטת השופטת אליעז נתנה ביום 28.12.01, הרי שהערעור עליה הוגש באיחור של כשנתיים וללא בקשה להארכת מועד. לטענתו, טענת המערער לפיה לא ידע על ההחלטה היא מופרכת, וממילא עליו הנטל להוכיחה שכן היא סותרת את החזקה שההחלטה ניתנה כדין.

דין טענה זו להידחות. יובהר, כי במסגרת הדיון שבפני איני נדרשת להכריע בשאלה האם החלטת בית המשפט קמא, ליתן פסק דין בהעדר הגנה ניתנה כדין. לפיכך, אף לחזקה הנטענת אין רלוונטיות בהקשר להליך שבפני והיא תישקל במסגרת ההליך העיקרי. השאלה העומדת לפני היא האם החלטת השופטת אליעז הומצאה למערערים כדין. לטענת המערערים, לא היה ידוע להם כלל ועיקר, כי הוגשה בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה או כי נתנה בה החלטה, וזאת כשנתיים ימים, שכן איש לא הביא זאת לתשומת לבם עד ליום 15.7.03, שאז נודע להם על כך לראשונה. אין בפני אישור מסירה העשוי לתמוך בטענת המשיב לפיה ההחלטה אכן הומצאה להם. יתרה מכך, המסכת העובדתית הכללית, כפי שהיא עולה מטענות המערערים, תומכת באופן ברור בטענתם שהם אכן לא ידעו על ההחלטה והמשיבים לא טרחו ליידעם לגביה. מאז מתן ההחלטה נוהלו בתיק הליכים רבים אשר המערערים היו צד להם. הוגש על ידם כתב הגנה, כתב תביעה שכנגד, וכן הודעת צד ג'. כמו כן, נוהלו דיונים שונים בפני השופטת לב-הר אשר המערערים השתתפו בהם (דיון מיום 7.10.02 (נספח להודעת הערעור), מיום 19.11.02 (נספח לב), מיום 19.1.03 (נספח לו), מיום 10.3.03 (נספח מ)). המערערים אף נטלו חלק בהליכי גישור שהתנהלו במקביל להתנהלות התיק האזרחי, כעולה ממכתבים שנכתבו אל ב"כ המשיב ומאת ב"כ המשיב (נספח כ"א). מכל האמור עולה, כי ההחלטה של השופטת אליעז הובאה לראשונה לידיעתם של המערערים בדיון שהתנהל בפני השופטת לב-הר ביום 15.7.03, והיא לא הומצאה להם קודם לכך.

10.הסוגיה שנותרה ללבנה היא , איפוא, האם חל איחור בהגשת ההליך בהתחשב בכך שהחלטת השופטת אליעז נודעה לב"כ המערערים ביום 15.1.03. כאמור, ההליך שבכותרת הוגש ביום 9.10.03. מכאן, שחל איחור של מספר ימים בהגשת ההליך. יוער, כי בנסיבות המקרה, לא ראיתי לנכון להאריך את ההליכים על ידי מתן הוראה לב"כ המערערת להגיש בקשה פורמאלית להארכת מועד שכן עמדות הצדדים בעניין זה נמצאות בפני.

המערערים איחרו בהגשת ההליך שכן בא כוחם סבר שניתן לערער על החלטת השופטת אליעז בזכות. מדובר בטעות שבדין שעניינה סיווג ההליך. האם טעות כזו מקימה טעם מיוחד להארכת מועד?

כאשר מדובר בטעות שבדין, נדרשות נסיבות מיוחדות של אי בהירות בדין החל או במובנו המצדיקים ומסבירים את האיחור והטעות צריכה להיות סבירה, באופן אובייקטיבי, במידה המציקה פגיעה בציפיותו של בעל הדין שכנגד לכך שההליכים בעניינו הסתיימו (בש"א 443/02 מנהל הארנונה נ' שירות בריאות כללית (תק-על 2002 ה) 275)). אכן, ההבחנה בין פסק דין להחלטה אחרת היא הבחנה ידועה ומוכרת, אולם

יישומה בנסיבותיו של מקרה ספציפי עלול להיתקל בקשיים. לדעתי, בנסיבות המקרה דנן, טעות בסיווג ההליך היא טעות סבירה, וזאת נוכח הסתירה הפנימית הקיימת לכאורה בהחלטת השופטת אליעז. אי הבהירות לגבי סיווג החלטה מצדיק, לטעמי, מתן הארכה לצורך הגשת בקשת רשות לערער.

טענות נוספות

11.המשיב מעלה מספר טענות נוספות המצדיקות, לדעתו, את דחיית ההליך על הסף. לא מצאתי בטענות אלה ממש, ועל כן אדון בהן בתכלית הקיצור.

ראשית, המשיב טוען שיש לדחות את ההליך על הסף מפאת האיחור שחל בהגשת כתב הגנה מטעם המערערים. אין מחלוקת כי בסופו של דבר, הוגש על ידי המערערים כתב הגנה. על החלטות הארכה שנתנו למערערים לא הוגשו בקשות רשות לערער והמועד לכך חלף זה מכבר. מכל מקום, המשיב יוכל לתקוף החלטות אלה במסגרת ערעור על פסק דינו הסופי של בית משפט קמא, אם וכאשר יוגש, ואין הדבר מהווה נימוק לדחיית הערעור על הסף.

שנית, המשיב טוען כי הערבות בערעור הופקדה באיחור ללא בקשה להארכת מועד. בצדק טוענים המערערים כי בפועל הופקדה בתיק ערבות לפני שנים (ביום 9.2.04) ובשל האיחור שחל בזמנו בהפקדתה חויבו המערערים בהוצאות (ראו החלטת כבוד הרשם ע' שחם מיום 18.1.04). על החלטות אלה לא הוגש ערעור לבית המשפט העליון. כמובן שבנסיבות אלה, לבקשה לדחות את הערעור כיום בשל אי הפקדת ערבות במועד בעבר, אין כל מקום ודינה להידחות.

שלישית, המשיב טוען כי כתב הערעור על נספחיו לא הומצא למשיבים עד היום, וכבר מטעם זה ראוי שהערעור יידחה. לטענת המערערים כתב הערעור הומצא למשיב, והמשיב נערך מזה שנים לשמיעת הערעור לגופו. בנסיבות העניין, קשה להלום שהערעור טרם הומצא למשיב שכן הוא מודע היטב לאמור בו. מכל מקום, צודק ב"כ המערערים בטענתו כי העדר המצאה אינה עילה למחיקת ערעור, מקום שניתן לתקן זאת על ידי המצאה. בנסיבות העניין, נוכח הצורך לשנות את סיווג ההליך, איני מוצאת להורות כי כתב הערעור יומצא למשיב, אם אכן טרם הומצא לו עד עתה.

לבסוף, טוען המשיב כי הימנעות מהגשת בקשה לביטול לפי תקנה 201 מהווה נוהג נפסד ומשמעותה שנותרה החזקה לפיה פסק הדין ניתן כדין. לפי הנטען, על המערערים היה להגיש בקשה לביטול ההחלטה לפי תקנה 201 ולא ערעור. המערערים מבהירים כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, מיד עם היוודע להם דבר ההחלטה המקורית, ביקשו המערערים מהשופטת לב-הר להתייחס אל ההחלטה האמורה בכתב על מנת לבטלה, לצרף לכך מסמכים (עמוד 21 לפרוטוקול מול שורה 6). אולם בית המשפט קמא לא אפשר למערערים, במסגרת ההחלטה שניתנה, לתקוף את ההחלטה שהובאה לידיעתם זה עתה, ועל כן לא ראו לנכון להגיש בקשה נוספת באותו עניין. מכל מקום, ההלכה היא, שגם אם הגשת ערעור במקום בקשה לביטול נחשבת נוהג נפסד, הרי שבעל דין הבוחר לערער על פסק דין שניתן, לטענתו, שלא כהלכה, חלף בקשה לבטלו, ישיג את מבוקשו גם בדרך זו (זוסמן, עמ' 744). אשר לחזקה הנטענת, כמובהר לעיל, חזקה זו אינה רלבנטית להליך שבפניי אשר במסגרתו נבחנת שאלת המצאת פסק הדין למערערים ולא נבחנת השאלה האם ההחלטה לגופה נתנה כדין. שאלה זו, תיבחן במסגרת ההליך העיקרי.

התוצאה היא, שבקשת המשיב מתקבלת במובן זה שאני מורה על מחיקת הערעור שבכותרת. בקשת רשות לערער מטעם המערערים על החלטות בית משפט קמא תוגש תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו. למרות תוצאות ההליך, בנסיבות העניין, איני רואה לנכון לפסוק למשיב הוצאות.