ע"א 9138/05 אברהים בולוס נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

לפני בקשה למחיקת הערעור על הסף עקב האיחור שחל בהגשתו.

1.לצורך דיון בבקשה אשרטט בקצרה את ההליכים שקדמו לה. המערער הינו נתבע 4 בתובענה בסדר דין מקוצר בת.א. 1808/02 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בעקבות בקשה של המערער למתן רשות להתגונן, נתן כבוד הרשם של בית משפט קמא החלטה המתנה מתן הרשות להתגונן בהפקדת ערבון כספי בסך של 100,000 ₪ בקופת בית המשפט. לאחר שהמערער לא הפקיד את הערבון במועד, הגיש המשיב בקשה לבית המשפט המחוזי (בש"א 7897/05) למתן פסק דין נגד המערער ונגד נתבעים נוספים אשר אף הם לא הפקידו את הערבון במועד שנקצב. בסעיף 7 לבקשה עתר המשיב לחייב את הנתבעים בסכום התביעה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה וכן לחייבם בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. בהחלטתו מיום 29.5.05 קבע הרשם:

מתקבלת בש"א 7897/05 ויש להגיש פסיקתא לחתימה. שכ"ט עו"ד לפי התעריף המינימלי" (להלן: פסק הדין).

המשיב קיבל את פסק הדין באותו יום. ביום 31.5.05 נחתמה הפסיקתה אשר במסגרתה חויב המשיב, יחד עם שני נתבעים נוספים, בתשלום שכ"ט עו"ד בסך 40,310 ₪ (להלן: הפסיקתה המקורית) . ביום 26.6.05 הוגשה לבית המשפט בקשה מטעם המשיב לתיקון הפסיקתה אשר במסגרתה נטען כי סכום שכר הטרחה שנקבע בפסיקתה שגוי שכן סכום שכר הטרחה על פי התעריף המינימלי בגין כל התביעה הינו 150,503 ₪. פסיקתה מתוקנת נחתמה באותו יום והומצאה למערער ביום 29.6.05

(להלן: הפסיקתה המתוקנת) . הערעור שבכותרת הוגש ביום 26.9.05 . במסגרת הערעור משיג המערער על החלטת בית המשפט קמא מיום 29.5.06 אשר צוטטה לעיל וכן על החלטות ביניים נוספות שנתנו בהליך בבית משפט קמא.

2.לטענת המשיב, החלטת הרשם מיום 29.5.06 הינה פסק דין סופי בתובענה ובכך הסתיים בפועל הליך התובענה. חתימה על פסיקתה הינה התוצאה האופרטיבית של פסק דין שכבר ניתן ולפיכך, לפי הנטען, המועד להגשת ערעור החל מיום המצאת פסק הדין למשיב. מכאן, לטענת המשיב על המערער היה להגיש את הערעור עד ליום 13.7.05, ונוכח המועד בו הוגש בפועל הערעור הוגש באיחור ודינו להימחק. המערער מתנגד לבקשה. לטענתו, סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ) קובע כי כאשר תוקנו פסק דין או החלטה רואים את מועד ההחלטה בבקשת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה ומניין הימים להגשת הערעור יחול ממועד ההחלטה בבקשת התיקון. לפיכך, על פי הנטען, על המערער היה להגיש את ערעורו תוך 45 יום מעת החתימה על הפסיקתה המתוקנת שרק היא מהווה פסק דין רלבנטי לצורך מנין מועד הימים להגשת הערעור. לפיכך, לטענת המערער, הערעור הוגש כדין בתוך המועד להגשת ערעור.

3.השאלה העולה במקרה דנן היא ממתי החל לרוץ המועד להגשת ערעור; ממועד המצאת החלטת כבוד הרשם מיום 29.5.06 או ממועד המצאת הפסיקתה המתוקנת למערער, קרי מיום 29.6.05. המועד להגשת ערעור על פסיקתה המשקפת את תוצאתו האופרטיבית של פסק הדין מתחיל לרוץ מיום מתן פסק הדין שעל בסיסו התקבלה הפסיקתה ולא ממועד מתן הפסיקתה. כפי שהובהר בע"א 6449/97 עמיר טמשה נ' אורי עדן , דינים עליון, כרך נג, 470:

בתקנה 198(א) סיפא לתקנות נקבע באופן בהיר ומפורש, כי הפסיקתא תישא את תאריך שימוע ההחלטה (או פסק הדין). הטעם לכך הוא ברור. הפסיקתא איננה חי הנושא את עצמו, אלא היא סמוכה להחלטה או פסק דין שניתנו, והיא נערכת על פיהם. "פסיקתא אינה אלא תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים" (ראה: ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית 1995, בעמ' 523). לעריכת פסיקתא תכלית מעשית, ואין בה כדי לשנות את תאריך ההחלטה או פסק הדין שעל יסודם ניתנה (השווה: סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984)".

השאלה היא, מהו הדין כאשר בפסיקתה חלה טעות כך שאין היא משקפת את האמור בפסק הדין אשר על בסיסו היא נתנה. כאמור, במקרה דנן, בפסיקתה המקורית נקבע סכום שכר טרחה שלא תאם את האמור בפסק הדין ומטעם זה היא תוקנה מאוחר יותר על ידי הרשם. האם בנסיבות אלה יש לקבוע כי המועד להגשת ערעור על ההחלטה יחל מעת המצאת הפסיקתה המתוקנת?

תשובתי לכך בשלילה. יש לאבחן הבחן היטב בין מקרה בו פסק הדין סתום והפסיקתה מפרשת או מתקנת אותו (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך1995) 523; ע"א 1050/01 גבעת כוח נ' עו"ד זרח רוזנבלום , תק-על 2002(1), 757) לבין מקרה בו פסק הדין ברור ואין מחלוקת בין הצדדים לגבי פרשנותו אולם עקב טעות או תקלה הסכום הנקוב בפסיקתה אינו תואם את הקבוע בפסק הדין או בהחלטה נשוא הפסיקתה. כאשר תוצאת פסק הדין או ההחלטה ברורים, והפסיקתה שניתנת אינה משקפת אותם כהלכה בנסיבות בהן לא נטען כי השוני הינו פרי תיקון או הבהרה, הדרך הראויה לתקוף את הפסיקתה על ידי הצד שנפגע מניסוחה הינה להגיש בקשה לתיקונה, כפי שנעשה במקרה דנן. אם בעל הדין שכנגד מבקש להשיג על הפסיקתה המתוקנת, כגון שלטענתו לא היה מקום לתקנה לפי הוראת סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, פתוחה לפניו הדרך להגיש על כך הליך ערעורי. פסיקתה, בהיותה טפלה להחלטה ומיישמת אותה, הינה "החלטה אחרת" ולפיכך הדרך הראויה לתקוף פסיקתה "משקפת" הינה הגשת בקשת רשות לערער תוך 30 יום מעת המצאתה. בשים לב להוראת סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט, במקרה בו תוקנה הפסיקתה, המועד להגשת בקשת רשות לערער על הפסיקתה המתוקנת ימנה מהמועד בו נתנה הפסיקתה המקורית. אוסיף כי מכל מקום, בנסיבות בהן השוני בין פסק הדין לפסיקתה הוא פרי שגגה, התוצאה האופרטיבית הקובעת היא זו הקבועה בפסק הדין ולא בפסיקתה.

4.יישום עקרונות אלה על המקרה שלפני מעלה כי דין הבקשה למחיקת הערעור להתקבל. לא נטען על ידי המערער שבפסיקתה המקורית תיקן הרשם את פסק הדין וחלף קביעת שכ"ט עו"ד על פי התעריף המינימלי הוא קבע סכום קטן מכך. טענתו היא, כי פסק דינו של הרשם היה מוטעה שכן היה עליו לפסוק שכ"ט לפי הסכום שהתבקש על ידי המשיבה. ולא לפי התעריף המינימלי. במצב דברים זה, הדרך להשיג על קביעת הרשם היתה באמצעות תקיפת פסק הדין. כאמור לעיל, פסק הדין הומצא למערער ביום 29.5.06 ולפיכך הערעור עליו הוגש באיחור. הפסיקתה המתוקנת הומצאה למערער ביום 26.6.06. על הפסיקתה לא הוגשה בקשת רשות לערער ואילו הערעור נשוא בקשה זו הוגש לאחר שחלף המועד להגשת בקשה כאמור.

התוצאה היא, שהבקשה מתקבלת ואני מורה על מחיקת הערעור שבכותרת. בנסיבות העניין, נוכח השיהוי שחל בהגשת הבקשה למחיקת ההליך, אין צו להוצאות.